התחלתי לכתוב בשנות התשעים, בתקופה שבה עולם הספרות היה שייך כולו לגברים. מעט מאוד נשים כתבו אז פרוזה. כשהוצאתי את ספרי הראשון וסיפרתי עליו לאנשים שלא הכירו אותי, היו בטוחים שזה ספר ילדים. ספרות? אמיתית? פרוזה? אישה סופרת? לא, אין דבר כזה.
ואז בבת אחת פרץ גל של סופרות, שכלל אותי ועוד כ-15 מחברותיי (רשימה חלקית בהחלט: מירה מגן, יהודית קציר, דורית רביניאן, צרויה שלו, יעל הדיה, נאוה סמל, אסתי חיים, שפרה הורן, סביון ליברכט, מיכל שלו). כבשנו את הבמה, את השיח, את הראיונות בתקשורת, את רשימות רבי המכר. דיברו עלינו, כתבו עלינו. קראו אותנו. הזמינו אותנו להרצאות, ובעיקר - קנו אותנו באלפים וברבבות.
הממסד הספרותי היה בהלם והתגובות לא איחרו לבוא. החוגים לספרות באוניברסיטאות, והמבקרים (וגם המבקרות) שהיו ברובם תלמידיהם או בוגריהם, התחרו ביניהם מי יצליח לחסל את התופעה המאוסה הזאת שאיימה "לזהם" את הספרות העברית. המבקרים לעגו לנו, חבטו בנו והשפילו אותנו והפרופסורים באקדמיה בעיקר התנכרו לנו, כאילו הספרות שלנו לא קיימת. כשכבר הזכירו אותנו זה היה רק כדי להזהיר את הסטודנטים מה"זבל הזה שכותבות הנשים הפסאודו-סופרות הללו". קראו לספרים שלנו "ספרות נשים" ולעתים - כן, כן - אפילו "ספרות וסת" או "ספרות חדר מיטות". הרי כשגבר כותב על אהבה זאת "ספרות", אבל כשאישה כותבת על אהבה - זאת "ספרות נשים".
אני לקחתי את זה יחסית בקלות. שמחתי שהציבור הישראלי קורא אותי בהמוניו ולא נתתי לעצמי להיכנס לדיכאון ממבקר שכותב עלי "צואת סוסים" (ציטוט מדויק). הכוח שלי כנראה נבע מכך שכאשר יצאתי מהעולם החרדי ספגתי סלידה ובוז והוקעות לרוב. הייתי מחושלת וידעתי שבסוף זה יירגע. אבל רוב הסופרות סבלו מאוד. אני מכירה באופן אישי כמה מחברותיי הסופרות שהצטיידו בכדורים, לעתים מזיקים, כדי להצליח להתמודד עם ההשפלה המטורפת שכרוכה בהוצאת ספר.
נסיונות הדיכוי שלנו לא צלחו. הקוראים הישראלים קראו את ספרינו בהתלהבות וביקשו עוד. לא היה אכפת להם מה הפרופסורים והמבקרים אומרים וכותבים. שמעם של ספרים בישראל הקטנה עובר מפה לאוזן. רוב האנשים בארץ קונים ספר על פי חוות דעת של חברים ובני משפחה ולא על פי מחקר באקדמיה או טור ביקורת בעיתון. הקוראים התאהבו בספרות שלנו דווקא משום שהבאנו קולות אחרים. סופרות כותבות אחרת מסופרים. זה לא יותר טוב או יותר רע. זה פשוט אחרת. הממסד התקשה לבלוע את האחרות. ואילו הקוראים - ובמיוחד הקוראות - הרגישו שסוף סוף יש להן ספרות שהן יכולות להזדהות איתה.
בזכות ציבור הקוראים המשכנו לכתוב ואנחנו ממשיכות עד היום. חלפו שלושה עשורים והנה, אנחנו עדיין כאן. יחד עם סופרים גברים. לא במקומם. יש מקום לכולם.
המתקפות נגדנו נרגעו. חלק מספרינו אפילו נכנס פה ושם לקודש הקודשים - האקדמיה. אלא שהשינוי רק בתחילתו. האליטה הספרותית השלטת בחוגים לספרות ובראשות הוועדות של הפרסים הנחשבים היא ברובה עדיין האליטה הישנה. אז כן, לפעמים סופרת אישה זוכה לקבל פרס והכרה - צרחתי משמחה למשמע ההחלטה לתת השנה את פרס ישראל לספרות לנורית זרחי - אבל זה לחלוטין לא הכלל. אפילו פרס ספיר, שהוא הרבה פחות יוקרתי מפרס ישראל, ניתן לכמעט פי שניים סופרים גברים מאשר לסופרות נשים.
אני אופטימית. השינוי הולך ומתחזק. המצב בימינו כל כך שונה, שהסופרות הצעירות מתקשות להאמין מה ספגנו אנחנו, הסופרות של שנות התשעים. בעשורים הבאים יצמח לנו ממסד ספרותי חדש ומשוחרר. כשזה יקרה, הקאנוניזציה של הספרות העברית תכלול גם נשים וגם גברים. אני כבר בת 62. לא בטוח שאזכה לראות את השינוי הזה בעיני, אבל לסופרות שמתחילות לכתוב עכשיו זה יהיה מובן מאליו שמתייחסים ליצירותיהן בכבוד ושמלמדים את כתביהן באקדמיה.
אז המשכנה לכתוב, סופרות צעירות ומוכשרות. ציבור הקוראים הישראלי רוצה את הספרים שלכן. וגם הממסד הספרותי ירצה אותם.
השער נפתח.
אתן צועדות בבטחה על השביל שסללנו לכן.
לא תסבלו כמונו.
הספרות העברית מחכה גם לכן.
יוכי ברנדס הוציאה השבוע את ספרה האחד-עשר "כשאלוהים היה צעיר" בהוצאת כנרת-זמורה-דביר
הביא לדפוס: ניר יהב