בסוף, הכל עניין של אהבה. סדרת הריאליטי "פה קבור הכלב" (עוד תרגום נוראי מבית נטפליקס העברית, הפעם ל-Canine Intervention) מציגה כביכול מאלף כלבים כריזמטי שעוזר לבעלי כלבים "בעייתיים" להתנהג כראוי ובכך מציל אותם. אלא שבעצם, הסדרה עוסקת באנשים שמסרבים לוותר על האהבה שלהם. הסדרה נגמרת עם מילותיה של דיאנה, אישה שמגיעה לאמץ כלב צ'יוואווה קטן. דיאנה מחזיקה את הכלבלב דרים בידיה ואומרת: "כבני אדם, אנחנו תמיד מדברים על אהבה, ואיך שהיא מגיעה ללא תנאים. אנחנו בכלל לא יודעים מה זה אומר, אבל הם כן יודעים. אין כמו אהבה של כלב". היא לא טועה. כל מי שאי פעם אהב או נאהב על ידי כלב יודע את זה. במילים אחרות, זאת לא סדרה על כלבים שעוברים סדנת אילוף על ידי בני אדם, אלא על האהבה הגדולה בין כלבים לאנשים, כזאת שתעמוד בכל קשיים, כולל סדנת אילוף פוטוגנית.
והלב שמח כשהוא צופה בתוכנית הזאת. אנדורפינים משתחררים בגוף. טלוויזיה עושה את זה לעתים רחוקות, כלבים עושים את זה כל הזמן. הצופה הממוצע מביט על היצורים המופלאים האלה שמעלים חיוך על פני החברים הכי טובים שלהם, ומתמלא באושר בעצמו. השילוב של עריכה נכונה, בניית סיפור טובה ואסופה של כלבים פוטוגניים הופכת את הסדרה לאושר אחד גדול. אלא שכמו הרבה פעמים בסדרות דוקו-ריאליטי שכאלה, הקטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה יכולים לצייר סיפור אחר לגמרי, הרבה פחות מאושר.
הסדרה עוקבת אחר ג'אס לברט, מאלף כלבים מאוקלנד, קליפורניה, שמפעיל את מרכז האילוף "קלי K9". ג'אס מגיב לקריאות של בעלי כלבים מיואשים, שמחזיקים בכלבים עם בעיות התנהגות חמורות, ועוזר להם להחזיר את הכלב למוטב, ובכך מציל את חייהם של הכלבים, וגם משפר את איכות החיים של הבעלים. עד פה, הכל טוב. אם הפרמיס הזה מוכר לכם, אז זה בגלל שמדובר בדיוק באותו רעיון של "הלוחש לכלבים" של סיזר מילאן.
כמו אצל סיזר, גם פה האישיות של ג'אס לוקחת תפקיד משמעותי. ג'אס, אפרו-אמריקני מוסלמי, מספר במהלך הסדרה על ילדותו ברחובות הקשים של אוקלנד, שם נהוג להגיד שאם אתה שחור אתה יכול לגמור בכלא או עם כדור בראש. הוא הצליח לברוח מהגורל הזה בזכות עולם הכלבים שנגלה לפניו כבר בילדות. כיום הוא "המאלף של הכוכבים", ושמו מוכר בהוליווד בתור מי שיש לפנות אליו לפני שרוצים להכניס הביתה חבר על ארבע.
כאן גם נכנסת הבעייתיות של הסדרה, שהביאה לכך שכמעט 40 אלף איש כבר חתמו על עצומה לביטולה. הטכניקה של ג'אס מבוססת על שיטת "האילוף הקלאסי", אך מומחי התנהגות רבים יקראו לה בימינו "האילוף האנכרוניסטי". השיטה, שפותחה לאימון כלבי תקיפה במלחמת העולם הראשונה, מבוססת על תיקונים וענישה חיובית, בשיטת המקל והגזר. בכל פעם שהכלב עושה משהו שהוא לא אמור לעשות, הוא מקבל עונש לא נעים. זו טכניקה שמבוססת על כוח ופחד, והיא עשויה במקרים רבים להחמיר חרדות ואגרסיות אצל הכלב, כמו גם נזקים פיזיים מאמצעי הענישה.
כבר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת מחקרים הראו שנקיטת גישה חיובית כלפי כלבים על ידי מתן חיזוקים על התנהגות טובה (במקום עונשים על התנהגות רעה) מניבה תוצאות טובות הרבה יותר, ויוצרת קשר טוב יותר בין הכלב לבעליו לטווח הארוך. זו גם הסיבה שבניגוד לג'אס לברט, הרבה מאלפים היום דוגלים בגישה חיובית, כזו ששמה את הדגש על רווחת הכלב.
הבעיה היא שאילוף בגישה חיובית הוא אחד הדברים הכי לא טלוויזיוניים שיש, בעוד השיטה הקלאסית מניבה אקשן, נביחות, נשיכות, ונאומים מלאי טוסטרון על זכרי אלפא וחברה היררכית בלהקות, דבר שמבוסס על מדע שהופרך מזמן. אבל לא צריך להיות מומחה להתנהגות כלבית בשביל להבין את הבעייתיות בסדרה.
כבר בפרק הראשון של הסדרה אנחנו פוגשים אדם נחמד שאימץ את ליידי מקבת, כלבת פיטבול מהממת עם סיפור רקע טראגי. היא חיה ברחוב עם אדם חסר-בית, נקלעה לקרב יריות, נפצעה ברגלה מקליע ורגלה נכרתה. כתוצאה מכך, באופן טבעי, היא הפכה לחרדתית ואגרסיבית כלפי זרים, ואפילו תקפה את חבריו של האבא המאמץ שלה כשביקרו בביתה. הסיפור הזה מסופר לנו בזמן שהכלבה נראית נינוחה להפליא בזמן שצוות צילום חודר לתוך ביתה ומצלם אותה ואת אביה, בלי שאנחנו רואים שום סימן לאגרסיביות מצדה. הפעם הראשונה שבה הליידי הופכת לאלימה מגיעה כשג'אס עצמו מגיע לבית, ומתחיל לבחון את הסבלנות שלה, תוך כדי חדירה אגרסיבית למרחב הפרטי שלה.
לא מדובר בכלבה מקולקלת, אם יש בכלל דבר כזה. מדובר בכלבה רגישה, שצריך להתייחס אליה בהתאם. אם באים אליך חברים לשעתיים לראות משחק בטלוויזיה כדאי לסגור אותה באחד החדרים או לקשור אותה ברצועה. ברחוב כדאי ללכת איתה עם מחסום פה, ולבקש מאנשים לא ללטף אותה. לא נעים, אבל גם לא סוף העולם. במקום, ג'אס מציע להכריח אותה להתמודד עם החרדות שלה בדרך של הצפת גירויים ואלמנטים שגורמים לה להפוך לתוקפנית, בנוסף לשילוב של רצועת חנק בחינוך שלה. כלומר, בכל פעם שהכלבה הרגישה הזאת מביעה את החרדה שלה מזרים, היא צריכה לקבל עונש.
בשלב זה הוא לוקח את הכלבה לשבועיים למרכז האילוף שלו, ממש כמו רכב מקולקל שנשלח למוסך. ג'אס משתמש במינוחים כמו דה סנסיתיזציה (בזמן שבפועל הוא מייצר הצפה), מדבר על רגשות (בזמן שהוא מתעלם מקיומן) ואז המצלמה נכבית. אנחנו מוצאים את ליידי מקבת שבועיים אחרי, כשהיא מחונכת ורגועה יותר כביכול, אבל אין לנו באמת מושג מה קרה בשבועיים האלה או כמה המזג החדש שלה יחזיק מעמד אצל הבעלים האוהב שלה, בלי הצל של המאלף הדומיננטי.
פנסיוני אילוף הם עסק מניב מאוד, שקיים גם בישראל, אבל היעילות שלו מוטלת בספק. לנטפליקס כמובן זה לא מפריע, אלא להפך - זו טלוויזיה מצוינת. הכלבה "הרעה" נעלמה והוחלפה בכלבה "טובה". סוף טוב. עכשיו דמיינו דוקו-ריאליטי אחר שמשתמש באותה שיטה: סופר נני מגיעה לבית בו יש ילד שמגיב באלימות למגע אנושי. בכל פעם שמישהו מנסה לגעת בו, הוא מגיב בקללות ואלימות פיזית. ברור שהילד סובל מבעיה חברתית עמוקה שיש לבחון אותה בעדינות וברגישות, אבל זה קצת משעמם, אז כדי לפתור את בעיית האלימות של הילד, סופר נני מציעה לקחת אותו מחזקת הוריו למחנה חינוך מחדש. אחרי שבועיים, הילד חוזר שונה לגמרי. ת'כלס? זאת סדרה שבטוח הייתה מגיעה לטופ 10 בנטפליקס.
ביקור באתר האינטרנט של "קלי K9" חושף את הסכומים המטורפים שג'אס עושה מאילוף כלבים. בשביל להיכנס לתכנית האימונים הזולה ביותר שלו תצטרכו להיפרד מ-500 דולר עבור סמינר אינטרנטי. כלומר, ג'אס אפילו לא יפגוש את הכלב שלכם. בשביל שמונה פגישות קבוצתיות תצטרכו כבר להוציא 1,500 דולר. אם תרצו שיחדירו בחבר הכי טוב שלכם יותר משמעת, אז ישנה אפשרות לקורס של 90 ימים בתנאי פנימייה שיעלה "רק" 8,997 דולר - כלומר, כ-30 אלף שקל. אגב, בזכות נטפליקס כל התאריכים לקורסים הבאים כבר סולד אאוט, והחברה עצרה זמנית את מוקד ההודעות שלה עקב עודף פניות. ועדיין, באתר האינטרנט שלהם מתגאים שבכל אחד מהמסלולים מקבלים במתנה קולר אלקטרוני, מהסוג שמחשמל את הכלב בכל פעם שהוא עושה דבר לא נכון. כי כמו שג'אס אומר ממש בפתיחת הפרק הראשון, כלבים הם רגישים.
מאחורי הדיון על שיטות האילוף השונות עומדים בסופו של דבר יצורים חסרי ישע שהחיים שלהם תלויים לא פעם בבני אדם. זה דיון חשוב שצריך להיערך בראש פתוח. האם כדאי לספוג שיטות אילוף אגרסיביות כדי להחזיר למוטב במהירות כלבים "מקולקלים" כאשר האלטרנטיבה היא המתה או חיים שלמים בכלוב? זו שאלה מורכבת שהסדרה לא מנסה לענות עליה, אלא מציגה פשוט את ג'אס כסוג של קדוש שמציל חיים. קשה להאמין שאפילו הוא מאמין בזה.
כך למשל בפרק השישי והאחרון לעונה ג'אס מגיע למקלט לכלבים נטושים בלב מדבר המוהאבי. אישה טובה בשם ג'נט קורסת מכיוון שהיא לוקחת תחת חסותה כל כלב רחוב שמביאים לה, רבים מהם סובלים מבעיות התנהגות ולכן אינם מועמדים לאימוץ. ג'אס נחלץ לעזרתה, "מתקן" ארבעה מהכלבים המקולקלים שלה ומוצא להם בתים טובים. סוף טוב הכל טוב. אלא שקשה להתעלם מהעובדה שג'אס עצמו מחזיק בכלבים גזעיים, אותם הוא מרביע במכון האילוף שלו למטרות תקיפה. הכלבים האלה הופכים על ידי ג'אס למוצר לכל דבר, והם מגיעים עם תג מחיר יקר שנע בין 30-50 אלף דולר, בהתאם ל"דגם" שלהם. מדובר במכונות לחימה לכל דבר, שבידיים הלא נכונות עלולים להפוך לקטלניים. בסדרה נטען שיש לתחזק את הכלבים ארבע פעמים בשנה בסדנאות רענון. סוג של טיפול 10,000 כדי לא לגרום לכלב שקנית כדי לשמור לך את הבית לתקוף דווקא את הילדים שלך, לדוגמה.
באחד הרגעים שאמורים לרגש את הצופים בסדרה, ג'אס מספר כיצד פגש במהלך חופשה בקזבלנקה את אשתו, תושבת מרוקו, והחליט שהיא חייבת להיות שלו. זה נאום מהסוג שהיה נשמע פעם רומנטי, ובימינו בעיקר מעיד על סגנונו של הדובר, שרואה בעצמו "זכר אלפא" בלהקת זאבים שקיימת רק בראש שלו. אנחנו רואים את ג'אס ואשתו מחובקים בבית היולדות כשהם אוחזים בבנם הבכור. כמתנה, הוא נותן לתינוק הרך גור כלבים מתוק, בנו של כלב התקיפה הגזעי שלו. העובדה שהסדרה מראה מצד אחד את חיי הסבל של הכלבים במכלאות, ומצד שני מראה לנו כיצד אותו אדם שכל כך אכפת לו מ"ההרמוניה של הכלבים עם בני אדם" מרביע כלבים גזעיים, בלי אפילו טיפה של התבוננות עצמית, הופכת את הסדרה לצבועה ברמה שטנית כמעט.
יותר מ-6 מיליון בעלי חיים נכנסים למכלאות ברחבי ארה"ב מדי שנה. מתוכם, מיליון וחצי כלבים בממוצע מומתים מדי שנה. לפי ההערכות, ישנם עוד עשרות מיליוני כלבים שחיים ברחובות בארה"ב, רבים מהם קופאים למוות בחורף. במציאות הזאת, קשה להסתכל על מישהו שמרביע כלבים למען רווח כספי, ולהאמין לו שהוא אומר שהוא אוהב כלבים. ניתן לשער שבעתיד הלא רחוק אנשים יסתכלו על הרבעת כלבים גזעיים למען רווח כמו שאנחנו מסתכלים היום על בעלי עבדים מהמאה ה-19. נטפליקס החליטה לקחת הפעם את הצד הלא נכון של ההיסטוריה. יום אחד היא תוריד את הסדרה הזאת מהקטלוג שלה, ותתבייש.