כשהיה אריאל הירשפלד, חוקר ומבקר הספרות, בן ארבע או חמש, הוא ברח מהגן. יום אחד עמד ליד הגדר בין הגן לגן הציבורי וראה שם פתח, והוא לא הבין מדוע שאר הילדים לא יצאו גם הם בעדו.
ומחוץ לגן ניצב העולם המאיים והמפתה של המבוגרים, וגם חנויות השוק של המושבה שבה הוא גדל. חנות הפחח, וחנות הדגים והדוכן של מוכר העיתונים.
ובכל מקום שאלו אותו: "איפה אמא"?
ובכל מקום אמרו לו "תלך הביתה", כאילו שהם מבקשים לאיים עליו, אבל גם לגונן עליו מפני הכאב שתכף יעלה ויבוא.
ובשלושה צעדים מהירים בסיפור הקצר של הירשפלד "פתח הגדר", אנחנו מדלגים ישר אל ליבת המאיים והמבהיל:
מוכר הדגים אוחז בדג המפרפר, מניח אותו על לוח העץ, אוחז בו בשמאלו, נוטל בימינו פטיש גדול ועבה ומכה את ראשו של הדג מכה נוראה.
וזה הרגע שבו נולדת ספרות טובה, שכמו תמיד יש בה גם צד נורא ומבעית.
המכה שנחרטה בראשו של המספר, נלכדת בין המילים ואז אחרי שנים נמלטת משם ומרעידה גם את לבו של הקורא. וכל זה שולח אותך כמובן ל"לילות הסתיו", השיר המפורסם של דוד פוגל, שגם בו יש "דג שקופץ אל המים" והד הנקישה הלחה שלו מעביר רעד בבשרו של ההלך העייף.
ומתחתיו או לידו, ניצב גם הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים", שפתח את קובץ הסיפורים הידוע "מומנט מוסיקלי", של הסופר המנוח יהושע קנז. גם שם יש סיפור חניכה ואימה על התעללות בחיה - במקרה הזה תרנגולת, שאליו נחשף הילד הרגיש מהספר. ושם התרנגולת שתלשו את רגלה מתרוצצת במזנון, "מחפשת את הפתח ואינה מוצאת אותו, כי האנשים מילאו את החדר והסתירו מעיניה את האור...".
במאמר מוסגר, ניתן אולי לתהות מדוע המושבות והישובים הכפריים של פעם הולידו כל כך הרבה זירות אימה - פרדס חנה, במקרה של הירשפלד, מלבס (העיר פתח תקווה כשהייתה עוד רק מושבה) במקרה של קנז, או סיפור ההתעללות בכלב, שהילדים בקיבוץ יחיעם הכניסו לשק והשליכו מראש האסם בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד". אולי. לא בטוח שהזירה העירונית חפה לגמרי מהתופת הזאת שנגלית לעיניהם של הילדים, אבל זה לא באמת נושא הדיון כאן.
זה הזמן להגיד משהו על טיבו של הסיפור הקצר וגם של ה"ממואר". ה"רפובליקה הספרותית" כולה מצפה בדרך כלל לרומנים, מוציאה לאור רומנים, מתווכחת על רומנים, חוקרת רומנים, ועושה ממחברי רומנים גיבורי-תרבות, ולכן מפעם לפעם ראוי להפנות את המבט ולדבר דווקא בשבחו של הסיפור הקצר.
"הסיפור הקצר הוא על העולם ועל האדם בעולם בכלל", כותבת המשוררת לאה גולדברג בספרה "אמנות הסיפור". וכשהיא מתייחסת בעיקר לסיפור הנהדר "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב (סיפור ששימש בין השאר השראה למחזה "אשכבה" של חנוך לוין) היא מוסיפה: "הוא עובר את כל העקומה של כל החיים מן הלידה עד המוות". במיטבו יש בו היכולת להביא בתמצית משהו שקרה אמנם בעבר, אבל האותות הסייסמוגרפיים שהוא שלח אז, עדיין מרעידים את הקרקע שעליה אתה עומד עכשיו.
את הסיפור של הירשפלד מצאתי בקובץ סיפורים, דיגיטלי אמנם, שנקרא "שבעה ישראלים מופלאים", שיצא בהוצאת מעבורת. לצדו מופיעים בו סיפורים של ס. יזהר, נורית זרחי, רועי חן, ישראל אלירז, יפתח אלוני ועוד - בהחלט גלריה יפה ומרשימה של סופרים.
בסיפור "גילה", של ס. יזהר מתוארים בסגנונו הקריסטלי והמיוחד קשיי הקליטה של הנשים שבאו מ"שם" (וינה, ברלין או פראג), ורצו לפתוח כאן דף חדש. בסיפור הקצר של נורית זרחי, כלת פרס ישראל הטרייה לספרות, באה שוב לידי ביטוי המזיגה המיוחדת שהיא יוצרת באמצעות הלשון ("ובחוץ החושך דק וניתן למישוש") ובסיפור "המבריח" של יפתח אלוני, המו"ל של הוצאת "אפיק", יש ביטוי לריאליזם נוקב ונוגע ללב. בסופו של דבר, אני מודה שבקריאה ראשונה (עניין של טעם אישי מן הסתם ושל הדהוד פנימי) הסיפור של הירשפלד הוא זה שיותר מכל לכד את עיני ומצא מסילות ללבי.
והערה אחרונה לסיום: עורכי המהדורה הדיגיטלית, טרחו להוסיף בכותרת את המילה "מופלאים". לא הייתי מתייחס לזה ברצינות אלמלא ראיתי שבאותה סדרה מופיעות גם מילות התיאור הבאות: "שישה סיפורים מצחיקים" ו"ארבעה סיפורים מבריקים" וכו', ולכן כדאי להגיד לעורכים הנכבדים: תנו בקשה לקורא להוסיף לבד את הסופרלטיבים המתאימים, גם אם אתם רוצים להחזיק אותו קצר.
"שבעה ישראלים מופלאים" 85 עמודים. פרויקט הסיפור הקצר. הוצאת מעבורת.