ספרו של ג'ושוע כהן מתאר בלגלוג מה ביקור של בנציון נתניהו ומשפחתו, כולל הילד בנימין, אצל פרופסור יהודי בארצות הברית - מפגש בין היהודי הגלותי לבין ה-ישראלי. הספר אמנם לא מעשיר את המבט שלנו על המשפחה, אבל מצליח לומר משהו מרתק על יחסי יהודי ישראל וארה"ב
למרות כל הנושאים האידאולוגיים הכבדים העולים מ"המקדש השלישי", ספרו החדש של א.ב יהושע, גם הוא כתוב כרגיל עם הרבה שמחת חיים, דמיון פורץ גבולות והומור. שמחת חיים שמבקשת, כמעט מתחננת, לחשוב גם על הסוגיות הכי בוערות באופן רענן ומקורי.
"חיילת" מקנה תחושה שאנחנו כלואים בנקודת מבט אחת, דורכת במקום. ברור שזה ניסיון ליצור הלימה בין התוכן לצורה, אבל מבחינה ספרותית מדובר בנקודת חולשה
מוקי צור, "אדמו"ר התנועה הקיבוצית", מביא תמיד את קולו של היחיד, לצד המיית פעמיו של הציבור הרחב, וגם את הקולות המהססים, הנבוכים, השואלים שאלות, כולל אחת גדולה: האם לתנועה הקיבוצית יש גם אמירה משמעותית ומקורית לחברה הישראלית כולה?
אנשי החינוך נוטים לפעמים לפאר ולרומם את המוסד החינוכי שהם עומדים בראשו. מעטים מתוכם מוצאים זמן, רצון וכישרון לתעד את ההתנסויות שלהם בין כותלי בית הספר, כפי שעושה גיש עמית בספרו, המתאר בעיקר קיום שברירי שמיטלטל כל הזמן בין רגשות של תקווה לייאוש
במהלך כל הקריירה המקצועית שלו כאיש חינוך, מחפש מטלון עוד ועוד דרכים לשתול את תחושת הערך העצמי שכל כך חשובה לפיתוח של כל מתבגר או ילד, ובספרו הוא לא מחבר אותנו מיד אל החוויה האישית שלו כדי להסביר איך ממנה צמחו רעיונותיו
כל אוהבי הכתיבה של מאיר שלו, והם לא מעטים, ימצאו מספיק סיבות טובות לאהוב גם את ספרו החדש "אל תספר לאחיך", אולם רוב הזמן הדברים הם קצת "ליד", כאילו ששלו מנסה לשלוט כאן בכוח באותו צד אפל וקודר, ובמידה רבה גם לרסן ולדכא אותו
לכאורה אין הרבה קשר בין הספרים "בית היפהפיות הנמות" של הסופר היפני יאסונרי קוובטה לבין "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר, ובכל זאת נמתחים לא מעט קווי דמיון גלויים וסמויים בין שני הספרים, בראשם ניסיון נואש, חסר סיכוי כמעט, לחמוק מאימת הגוף המתפורר באמצעות המין
השירה של אגי משעול מציבה כמעט תמיד שורה של צירופים ועולמות בהירים ונגישים. הטון הקליל, הכמעט אגבי, מקפל בתוכו לא פעם גם מבע אירוני משוכלל, שהופך ללא ספק את הרושם הראשוני ושוזר בו עוד שכבות. הבעיה מתחילה כאשר משעול משתמשת בצירופים יותר "כבדים" ובעלי משקל
ספרו של אגור שיף מתאר ניצול בן מאות שנים של היבשת האפריקאית ואנשיה, אך למרות הנושא הרציני, מדובר בספר משעשע מאוד ועתיר דמיון והמצאות ספרותיות, עד כמה שמוזר ומשונה להדביק את המילה "שעשוע" למין תיאור עניינים כל כך קודר ומזוויע
הגרעין של אי התאמה מתמיד והיעדר בית עובר כחוט השני לאורך שתי הנובלות שמרכיבות את "מוגבל". הגיבורות מבלות שעות בניסיון להיאחז, להתאים, להיות חלק, ואת כל זה מתארת אילה בן לולו בתנופה גדולה, דמיון פרוע ורגעים רבים של הומור סוחף ומשחרר. ביקורת ספר
ספרו היפה של דרור בורשטיין מתמקד בחרקים ובגלגולים הספרותיים שזכו להם, לטוב או לרע, במקום שבו הוא לא רק שיקוף של תיאור יבש מתוך ספר שעוסק בחקר החרקים ופרוקי הרגליים, אלא ביטוי צלול לעמוק שבפחדים
דרור משעני בונה בספרו "אמונה" דיוקן מרשים של אנשים ומקומות התרחשות, אבל דווקא מתוך הריאליזם הכל כך מוקפד ניכר שבין השורות מתפתח דיון רציני ונוקב על כל "השאלות הקיומיות הגדולות"
הספר "מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" מרמז שבמידה רבה השהות של לאונרד כהן בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, הביאה לכך שלבסוף ביקש הזמר לחזור לשורשיו היהודיים. אלא שיש מורשת גדולה יותר של כהן שצריך להתעכב עליה
כמה נוגע ללב הוא הרצון והמאמץ של חיים באר ב"צל ידו" להלביש את האב המת בבגדי חג. להקים לתחייה את דמותו ולצאת איתו לסיור עם רוזנים, מלכים, גבירים, אנשי שם, ציירים וסופרים אחורה וקדימה
"סיפורי התיאטרון שלי", שכתב עמרי ניצן ויצא סמוך למותו לפני כחודש, מנסה לסכם את מכלול העשייה התיאטרונית שלו לאורך השנים. יש בין הדפים תחושה של "חרדה" שהצופה/קורא זקוק לגירוי מתמיד, וגם חסר עיסוק בתהליכי עומק, ובכל זאת - משמעותו הגדולה של האיש ניכרת
למרות כמה מעידות ממש קטנות, "היו פה לפנינו" מאת איל חלפון ורן ברקאי מציג את שלל העובדות והממצאים המדעיים "היבשים" על מיני אדם זקופים יותר ופחות שחיו לפני עשרות ומאות אלפי שנים, בדרך נגישה, קלה יחסית להבנה ועיכול ואפילו מתובלת בהומור. לכו למצוא אותו
לו אמיר גוטפרוינד היה בחיים, הוא היה מציין היום (שישי) את יום הולדתו ה-58. לכבוד המאורע ומתוך געגוע גדול חזרנו אל ספרו האחרון, "הר האושר", שאמנם לא ניצב בראש פסגת יצירותיו, אבל מלמד משהו גדול על האיש מלא החיים שהיה
היות שפרימו לוי הוא כל הזמן מספר מתבונן, שמחשבתו נתונה גם למעשה הכתיבה עצמו, במהלך הקריאה בספר "מקצועות של אחרים" נראה שדעתו לא נחה לרגע. ובכלל, נראה שרשת כפולה של מחשבות מלווה את תהליך הקריאה
"ירח" של דורי פינטו, שזכה לא מכבר בפרס ספיר לספר ביכורים, מעיד על יכולת מרשימה של המחבר לטוות רשת ארכיטקטונית צפופה ועשירה של פרטים שבונים ביחד מארג בעל הקשר בהיר ורחב
כבר בשורות הפותחות את ספרה של הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", נשקף המבנה הפנימי שמגדיר אולי את כתיבתה: חושך ואור, זרות מול אינטימיות. "מצלמה" שמנסה באורח מכמיר לב כמעט לפרוץ פנימה ולשהות כמה שניות בתוך החלל המואר, ובעיקר איזה מזג מדיטטיבי
ספרו של פרופ' הלברטל יוצר חיבור והקשר בין הרצון של בעלי אינטרס ובעלי השפעה לתאר מצבים חברתיים מסוימים כאילו הם חלק מ"הריהוט של הקוסמוס". הוא כמעט מזהיר מפני הניסיון לרדד את המונח להשקפה העממית ש"לכל אחד יש את האמת שלו"
בין דפי "המצאת החיים", ספרו החדש של שי גולדן, אפשר לחוש את הניסיון האמיתי והכן של הכותב לברר סוגיות משמעותיות וכבדות משקל בחייו. אגב כך נדמה שגולדן מצליח להגיד משהו פרטי מאוד וגם משהו כללי על סיפור החיים של כולנו כאן
הכתיבה של מתן חרמוני בספרו החדש, "מחר אני יוצא מזה", מצוינת, לפעמים אפילו וירטואוזית. הוא כותב על הוויה מתפוררת, אלא שלא בטוח עד כמה הלב של הגיבור שלו ממש מתפורר. סיפור הקריסה שלו נשאר קצת חיצוני, לפחות עד חלקו האחרון של הספר
בין 1500 ל-1600 שירים כתב ויזלטיר לאורך השנים, ולכן לכאורה 64 הסונטות שמכונסות בספר החדש לא אמורות להיות מעין "מדגם מייצג" של כלל שירתו, ובכל זאת, יש בו כמה יסודות שמייצגים חלק מ"מגרש העומק" או אבני היסוד שעליהן מונחת היצירה השירית שלו
שר החינוך לשעבר ביקש ליצור מנהג להתכנסות משפחתית לציון יום השואה, ושילב בנוסח טקסטים ישנים וחדשים. למרות הכוונות הטובות, ההגדה שוקעת בסמליות המוכרת בתוך מבנה דחוס ופשטני. ראוי שלצד הפומפוזיות, יישמע גם לפעמים צלצול של פעמון קטן יותר
בלקט שאספה בתו של המשורר, הלית ישורון, כמעט אין חציצה בין המשורר הכותב לאדם החי, בין השיר המודפס לטיוטה שחיבר או לפתק שהשאיר למחלק העיתונים, כדי שזה האחרון ידייק וישגר את העיתון למרפסת הנכונה
מוכר הדגים הכה בראשו של הדג מול הילד הרך - וזה הרגע שבו נולדת ספרות טובה, שכמו תמיד יש בה גם צד נורא ומבעית. "פתח הגדר" של הירשפלד הוא אחד מרבים באסופה החדשה, שמזכירה את כוחו של הסיפור הקצר
"פסיכואנליזה עושה את החיים פשוטים יותר", אומר הפסיכולוג הוינאי-היהודי בספר ראיונות חדש שיצא לאור בעברית, "פרויד מתעמת עם הספינקס. משמעות החיים על פי איינשטיין". ש"י עגנון היה חולק עליו - הוא העדיף לא לפענח את החלומות, לאפשר לשלג לנוח ביופיו על אדמה מרופשת
הנובלה החדשה של אברהם ב. יהושע, "הבת היחידה", עוקבת אחר נערה איטלקיה־יהודיה רגע לפני בת המצווה שלה, ורגע לפני חגיגות 2000 השנים להולדתו של ישו. אם התיאור הזה מעלה חשש מסימבוליות יתר, יהושע מרכך ומנטרל אותו באמצעות הומור, טבעיות ורגעים נוגעים ללב
