הביוגרפיה של א.ב. יהושע ממחישה עד כמה חסרונו עדיין מורגש
"שליחותו של א.ב. יהושע" של אבי גיל הוא ספר מורכב ועשיר, שמלבד חריקות קטנות בולטת בו העובדה שנכתב ביד אוהבת ורגישה. יד שמקפידה להחיות את עולמו של הסופר החכם ועתיר הדמיון
אודי בן סעדיה
מבקר ספרות, במאי ומחזאי תיאטרון. עורך ראשי של "מידן הוצאת ספרים אישיים"
כל הכתבות של אודי בן סעדיה
אחרי עשורים של חרדה, הספר הזה גרם לי לרצות לצאת להרפתקה
מהמקום האפל, הירוד, המדוכדך, המלוכלך, חסר הכוחות, מתאר יונתן ברג בספרו "בין יבשות" כיצד הוא יוצא שוב ושוב למסעות בכל רחבי העולם, כדי לנסות להצית בעצמו מחדש את האש שכבתה. כתיבתו העזה והחיה כמעט דוחקת בקורא לצאת למעין מסע פרטי משלו
"הפיצוצייה שהשתגעה": ספרו של יוני להב לוקח את המוכר ומרומם אותו
יוני להב, תסריטאי ב"זהו זה" ו"נייס גיא", פולש לראשונה אל תחום הפרוזה ומזמין את הקורא להיכנס לעולם פנימי מבועת ומצחיק. מעין טיול מאורגן אל תמהוני העיר, אל השוליים הפרועים והיצורים הפנטסטיים, המדומיינים והלא מדומיינים שסובבים ברחובות
העונג, ההנאה, המוות וההתכלות: הסקס בספרות העברית עולה מדרגה
הספרות העברית מנהלת מערכת מורכבת עם תיאורי המין והמיניות. משהו בה נשאר מבויש ומנוקד בלא מעט הסתרה ורגשות אשם. הגיליון החדש של "מאזניים" מטפס עוד שלב בסולם הרעוע הזה, ממחיש שלא תמיד רק אזכור מתריס כשלעצמו של איברי מין יכול להזרים הרבה דם במרחבי התעוזה
"מקלט": אוסף הסיפורים על 7 באוקטובר מזכיר שגם לשתוק זה מספיק טוב
לרגע אין ספק בכנות הכותבים של "מקלט: אחרי ה-7 באוקטובר", קובץ הסיפורים הקצרצרים כושל במשימה לגבש טקסט בעל איכות אמנותית. הוא נשען על אירוע כללי, קשה ומזעזע ככל שיהיה, וכמעט ולא מורגשת בו אותה חוויית יסוד פרטית שהרעידה את נפשו של הכותב
הכתיבה של קובי ניב מתרחשת תמיד בדציבלים גבוהים. זה טוב וגם רע
בספרו "אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע" ניכר שכשקובי ניב אוהב משהו, ברור שהוא אוהב, וכשהוא שונא ואפילו מתעב, קשה לפספס את זה. יש בזה יתרון כי ניכר שהכתיבה שלו נובעת תמיד ממעורבות רגשית גדולה, אך לא פעם הנחרצות הזאת מרתיעה. עם זאת, המכלול מרתק, קולח וסוחף
חנוך לוין לא תמיד עומד במבחן הזמן אבל תמיד רלוונטי למציאות שלנו: ביקורת ספר
הספר "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" של מולי מלצר מדגים כיצד הדמויות של המחזאי נותרו דו-ממדיות פעמים רבות, ועם זאת מוכיח שוב עד כמה יצירתו היא מפתח חשוב להתבוננות מעמיקה בחיינו כאן ועכשיו
"ופתאום בוקר": הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור
נעמה דעי מצליחה ביד אמן ליצור לא רק "סיפור אהבה", כזה שמגשר על פני התהומות בנפש בין ה"אני" לזולת, ובין החללים והתהומות שנקובים בנפש היחיד, אלא גם לדבר על היכולת להתעמת, או להתגושש או להתפייס עם העבר - המשפחתי והאישי. כאב חתום בקופסה של בדולח
מעמק החולה ועד "הערפדים" של מרכז אמריקה: זו הצצה מרתקת לעולם העטלפים
ספר העיון "עטלפים" של ד"ר יוסי יובל מתחקה אחרי היצורים המעופפים, ולא פחות מכך אחרי המשוגעים לדבר שחוקרים אותם. לבד מהיותו מלא ידע ופרטים, הוא כתוב כמעט כמו ספר מתח, וההתלהבות ניכרת כמעט בכל משפט שמופיע בו
מכונת זמן, תעלומת רצח ומבט חריף על האנושות. במותחן הזה יש יותר ממה שנדמה
במוקד "כהרף עין" של יואב בלום נמצאים שני בלשים מתחילים שחוקרים את מותו של פיזיקאי גאון, שהצליח למצוא דרך לחזור ולצפות ברגעים מכוננים מהעבר. זהו ספר סוחף וכתוב בתבונה מאת סופר בשל וחד, גם אם הקריאה בו מלווה בתחושה קלה של החמצה
כלניות סגולות
בראש הדף אני כותב את שם הסיפור: "הרכבת לוושינגטון", ואחר כך מוחק וכותב "כלניות סגולות" ואחר כך שוב מוחק הכל ומתחיל לבכות כמו תינוק. אבא. אמא. לא נשארו לי מספיק מילים בשביל לסיים את הסיפור. דבר אלי. ספר לי חדשות טובות. תגיד לי משהו שירגיע. סיפור מקורי קצר
"לא ממואר" מאת מוטי פוגל: ספר שאנחנו זקוקים לו עכשיו כמעט כמו אוויר לנשימה
12 שנים אחרי טבח משפחת פוגל בשומרון, ובמקביל לטבח החמאס בדרום, יוצא ספרו של פוגל המורכב ממסות שעוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה. זהו ספר חכם. מעמיק מאוד. מקורי. ספר שמצריך זמן ומחשבה, והוא הכי חזק כשהוא הכי אישי
"שלושה ימים בקיץ": ספרו של יוסי אבני-לוי מזכיר שהמילים הן כמו פצע וגם כמו תחבושת
הרס וחורבן מולידים לפעמים גם יצירה טובה. משמעותית. חשובה. למילים יש יכולת להציע אופק אחר גם בימים קשים כאלה. "שלושה ימים בקיץ" עושה זאת, מתנהל בעדינות גדולה ונמנע מליפול למהמורות שמציבה לפעמים כתיבה על אסונות נוראים ומלחמה
הלב של אשכול נבו נמצא תמיד במקום הנכון. חבל שהוא מסרב לפצוע
"לב רעב", אוסף הסיפורים החדש של הסופר, קולע במדויק אל הכאב, העצב, היתמות והבדידות של קוראיו. אלא שהוא מסרב לחרוג משם, וללכת ממש עם הטירוף עד הסוף. יש בכתיבה הזאת משהו נעים ומקרב וחם ואנושי, אבל יש גם מחיר להליכה על הסף
הסיפור מאחורי "המזח" מציג דילמה ערכית נוראה וחשובה מאין כמוה
ד"ר נחום ורבין, שטיפל בפצועים במוצב שעל גדות תעלת סואץ, מגולל בספרו "מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" את ימי מלחמת יום הכיפורים הראשונים, ההחלטה להיכנע, הנפילה בשבי המצרי והחזרה לישראל. אלה חוויות קשות ממלחמה ארורה שעדיין תקועה לנו בגרון
מי שיזנח את הציפייה לספר עלילתי סוחף, יצליח להישאב לעולם דמיון אסוציאטיבי מרתק
בספרו החדש "מפליגים" מייצר חגי ליניק זרימה אסוציאטיבית חופשית לכאורה, אבל בגלל שהיא נובעת כל הזמן מאותו מקור חוויתי חזק, אתה באופן מוזר לא הולך לאיבוד
"דגים גדולים": ספרו של ראובן נמדר מציג תערובת מעניינת של עונג ואימה
יש משהו מאוד משוחרר ומשוכלל בכתיבה של נמדר, משהו שחוגג את החיים והופך את קובץ הסיפורים החדש שלו למהנה לקריאה. בנוסף לכך, הוא מלא געגוע גדול לנופים שהולכים ונכחדים, ואף בעונג אירוטי שלא נתקלים בו רבות בספרות הישראלית
"הילד של לגיון הזרים": לאה איני מנסה להחזיר לחיים את בן זוגה המנוח במילים ומבט אוהב
לאה איני רוקחת מכל החומרים שהיא מגלה וחוקרת על אהובה המנוח רומן שהשלד שלו מורכב אמנם מפיסות המציאות והביוגרפיה שהיא מכירה, אבל עליו היא "תופרת", בצורה בהולה ולעתים מאתגרת, גלימה מרשימה מאוד שכתובה כל הזמן ביד אוהבת ונוגעת מאוד ללב
הרגע שבו מתים השדים: פרידה מהסופר יואל הופמן
לפעמים יואל הופמן בכובע המרצה, קצת כבד ומסבירני, היה מורגש בהופמן שבכובע הסופר, אבל הייתה בו קלילות והומור משובב שהסבו להמונים קורת רוח לאורך עשורים. במלאת שבוע למותו של הסופר, אודי בן סעדיה נפרד
"כל קשר בין הדמויות": אודי שרבני יודע שמילים לא מספיקות ובכל זאת מנחם באמצעותן
ספרו החמישי של אודי שרבני חותר לאיזו כנות, לדיבור פתוח וישיר שמשתדל "לשים את הדברים על השולחן", מנסה לנפץ ולפצח ולגרוס את העטיפה של המילים מתוך ניסיון להגיע אל ה"תוך" שלהם, ובעת ובעונה אחת גם הכרה שהניסיון הזה הוא אולי בלתי אפשרי. נדון מראש לכישלון
"משפחה ברכבת": הרגע שאסור לדבר עליו הופך את ההצגה למעולה
ה<ספוילר> בקומדיה הפיוטית החכמה הזאת יוצר את אחד ממרכיבי המשמעות המיוחדים והמקוריים בה. הוא מאפשר לכל הגיבורים סוג של "היחלצות" מתוך משחק התפקידים והמלכודת חסרת הפשר שבה הם נמצאים. כך ההצגה מוצאת דרך פרועה, מבריקה ובעיקר דרמטית מאוד לשחק עם כמה מושגי יסוד
דוד פוגל, המשורר והסופר שהתגלה באיחור, מתגלה שוב מחדש הודות לדן לאור
סיפור חייו של פוגל רצוף עוני, נדודים, ובחירות משונות/סנסציוניות. רק שנים אחרי שנספה באושוויץ התגלתה יצירתו וגדולתו בארץ ישראל הצעירה, וכעת הוא זוכה לביוגרפיה מקיפה, מרשימה ועשירה, שמיטיבה להאיר ולשרטט את נפשו הסוערת, על שלל הסתירות, האורות והצללים שבה
"אל תקרא לי אום כולתום" מבקש להשאיר את החיבוק לעוד הרבה זמן
ספרה של יוכי שלח משתמש במבנה של רומן בלשי כדי לגולל סיפור יפה וצנוע המתרחש בשבוע של מלחמת ששת הימים. בשום מקום במהלך הספר הוא לא מנסה להיות "הצופה לבית ישראל", ואולי דווקא בשל כך מזדהרות כאן כמה אמירות יפות וחריפות ובהירות על החברה הישראלית כולה
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה": עוזי וייל מעמיד עולם בכמה שורות צלולות
כוחו הגדול של עוזי וייל טמון בסיפורים הקטנים שהוא יודע לספר כל כך טוב. בהתגלות של "הקסם הזה שבין החושך לאור", כשהקביעה הנחרצת נושרת כמו עלה והדברים שהוא רוצה לומר על הכתיבה, על יצירה ועל העולם כולו, מתגלים תוך כדי תנועה ותוך כדי מהלך הסיפור
מיתולוגיה ציונית חדשה: מתן חרמוני הולך בעקבות האאוטסיידרים של העלייה השנייה
"בעצלתיים", ספרו השישי במספר של המחבר, מתמקד בדמותו של שחקן יהודי שמגיע לארץ בתחילת המאה ה-20, ומחיה מחדש בעוצמה גדולה ובהומור מתפרץ עולם של חולמי חלומות - שנקלעו במקרה לתוך ימי הסער הכי גדולים של התנועה הציונית
הסודות שאנחנו מסתירים: הספר הזה נוגע בשאלות הישראליות המהותיות ביותר
"צרוב בגוף", ספרו האחרון של ישראל המאירי, מתאר תא משפחתי שמתפורר לאט לאט, ברקע יצרים עזים, סודות אפלים ועלילה כפולה של לידה ומוות שנפרסת במיומנות. כל עוד הוא שומר על אווירת הסוד והמסתורין, מדובר על פרוזה צלולה וחזקה במיוחד
ההוא שכבר איננה: פרידה מהסופר מאיר שלו
בילדותו, כפי שתיאר שלו, היה מגיע ליקנעם והיה העמק נפרס לפניו באחת, הרגיש שלו כאילו הוא מגיע "אל עברו האחר, הטוב של העולם...". בנופים האלה, בדרך להלוויה של הסופר, ביקש אודי בן סעדיה לראות שוב את תיאוריו של שלו מתעוררים לחיים
"משהו קורה לבלה" של אוריין צ'פלין חותר אל סוף בטוח ויציב מדי
נקודת הפתיחה של "משהו קורה לבלה", ספרה של אוריין צ'פלין, מצוינת. יש בה הרבה הומור והרבה דמיון, בפרט בכל מה שנוגע לתיאור דמותה של הגיבורה, זמרת האופרה שלוקה בדמנציה. אך בהמשך הדמות נותרת קצת תקועה, ומשהו בתיאור הצבעוני והנוגע ללב דוהה
"אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי" כתוב באיפוק רב, אבל אי אפשר להחמיץ את הרגש העמוק
מבלי משים ואולי גם מבלי להתכוון, עמנואל (מנו) רוזן כתב סיפור רלוונטי ואקטואלי מתמיד על הצורך לא לוותר ועל הצורך לנהל מאבק חסר פשרות, בטח כשזה נוגע לערכים הבסיסים ביותר שעליהם מושתתים החיים
"לראות את הים" מאת יוסי סוכרי הוא כמו הבהוב חטוף מאפלה לאפלה
בספרו השישי מצליח סוכרי לחבר באופן מוצלח בין בריאת עולם רחב וגדול לבין מילואו במחשבות פילוסופיות עמוקות, עם עצב על החיים שהולכים ומסתיימים, לצד תחושת השלמה וקבלה. אי אפשר שלא להעריך את הרצינות, החוכמה והעומק שבה כותב סוכרי על כל הדברים