לפני קצת יותר משנה, הסתיימה מהדורת 2020 של פסטיבל ברלין. זה היה רגע לפני התפרצות הקורונה. הישראלים שחזרו ממנו נשלחו לבידוד רטרואקטיבי, ועולם הקולנוע כולו השתנה. אגב, הסרט הזוכה בו, "There Is No Evil" האיראני, עדיין לא הופץ.
השנה, מן הסתם, הפסטיבל התקיים באופן וירטואלי ובמהדורה מצומצמת של חמישה ימים בלבד - מיום שני ועד היום. מבחינתי, כפי שכבר הוכח לי בכמה מקרים קודמים, סטרימינג הוא דרך מזעזעת לחוות פסטיבל, ואם מישהו חושב שזו הקידמה ושככה דברים צריכים להיראות מעכשיו, אז שיהיה לו לבריאות.
חבר השופטים של הפסטיבל הורכב השנה מזוכי עבר בשנים האחרונות, בהם כמובן נדב לפיד הישראלי, שזכה לפני שנתיים הודות ל"מילים נרדפות". הוא בחר להעניק את הפרס הראשון, דוב הזהב, ל- "Bad Luck Banging or Loony Porn" של הרומני ראדו ג'אדו.
הסרט נכנס להיסטוריה כאחד הראשונים שמתייחס למציאות של הקורונה: הדמויות בו מסתובבות עם מסיכות ושומרות על ריחוק חברתי, גם כשהן צופות בפורנו. נוסף לכך, הוא עונה על השאלה "איך היה נראה 'בוראט' לו ז'אן-לוק גודאר היה מביים אותו?".
הסרט עוקב אחר מורה, שקלטת סקס שלה דולפת לרשת. התגובות מסביבה חושפות לא רק את הפוריטניות והצביעות של רומניה העכשווית, אלא גם את הלאומנות והאנטישמיות שלה. זה סרט נועז לא רק בגלל שיש בו סצינות מין גרפיות, אלא בעיקר בגלל השפה הקולנועית הרדיקלית, שמערבבת בין מילים ודימויים ומציאות ובדיון, ויש בה אינספור תעלולים. הסאטירה נוקבת לכאורה, אבל האמת שקצת צפויה, ובכל זאת אפשר להעריך את הזוכה בדוב הזהב על כך שהוא מצליח לגעת כמעט בכל נושא אקטואלי ורלוונטי אפשרי. אין ספק שעוד נדבר עליו לאורך השנה הקרובה.
נעבור לסרטים שזכו בפרסים חשובים פחות, או לא זכו בכלל - אבל אהבתי אותם יותר.
המשובח שבהם היה "Petite Maman" ("אמא קטנה") של הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה, שבזכות סרטים כמו "חבורת בנות" ו"דיוקן של נערה עולה באש" ביססה בשנים האחרונות את מעמדה כאחת הקולנועניות הטובות שפועלות היום. הסרט הבטיח רבות - וקיים.
מדובר בדרמה קאמרית וקומפקטית, באורך של שבעים דקות בלבד, שצולמה בסתיו האחרון, במהלך התפרצות של המגיפה בצרפת - אבל כיוון שכמעט ואין בה דמויות, וזירות ההתרחשות שלה מצומצמות, זו לא היתה בעיה.
הסרט לבטח יגיע אלינו בחודשים הקרובים כשהדבר יתאפשר. בינתיים, כדי לדמיין איך הוא נראה, נסו לחשוב איך זה היה נראה לו הקולנועית הצרפתייה היתה מביימת את "השכן שלי טוטורו", או פנטזיית אנימציה אחרת של מיאזאקי, והיא עושה זאת, כמובן, בדרך שלה.
גיבורת "אימא קטנה" היא ילדה קטנה, שבדרך פלא לא מוסברת זוכה לפגוש את אימה המנוכרת בגרסה אחרת - כילדה בת גילה, מלאת שמחת חיים, והן שתיהן זוכות לבלות יחדיו לזמן קצר, ולרקום ביניהן חברות קסומה.
כך, הבת מגלה איזו מין ילדה אמא שלה היתה, לפני שהחיים הגיעו, ואולי גם מבינה לראשונה שהתוגה שלה, שתמיד עמדה בין השתיים, היא לא באשמתה, אלא מסיבות אחרות לגמרי.
סיאמה מיטיבה לעבוד כאן עם השותפים הוותיקים שלה - הצלמת קלייר מאתון והמלחין פארה וון, שניהם באמת ובתמים מהטובים בתחומם. בצד זאת, היא גם מביאה למסך שתי תגליות - התאומות ז'וספין וגבריאל סאנז, תלמידות יסודי שמגלמות כאן את האם ובתה, ועושות זאת בצורה שראויה לכל סופרלטיב.
הסרט נמשך שבעים דקות בלבד, אבל יש בו כל כך הרבה. זה סרט על אמהות, על ילדות, על תמימות ועל עצבות, על מה שהיה ועל מה שעוד יכול להיות, ומעל הכל - זה שיר הלל. שיר הלל לילדות שאין לה קץ; שיר הלל לכוחם של המשחק, הדימיון וכושר ההמצאה; ובעיקר שיר הלל לעוצמתה של האחווה והחברות. "סודות הם לא בהכרח דברים שאנחנו מסתירים. הם לפעמים דברים שאין לנו למי לספר אותם" אומרת כאן אחת הדמויות באחד מרגעי השיא, ו"אמא קטנה" מתאר את הרגע המופלא שבו מתחברים עם מי שאפשר לספר לו הכל.
הלוואי שהקולנוע יחזור אלינו במהרה, גם כדי שנוכל לראות את "אימא קטנה" כמו שצריך - ובינתיים, אפשר ליהנות מכל סרטיה הקודמים של סיאמה ב-vod של yes.
חבר השופטים התמהוני בחר משום מה להשאיר את "אימא קטנה" בידיים ריקות, אבל יש לו במה להתנחם: שבחים מן התקשורת הבינלאומית ורכישתו להפצה בארצות הברית. אל תדאגו לו: אין ספק שעוד יהיה אחד מן הסרטים האמנותיים המדוברים של השנה הקרובה.
להיט נוסף שהפך לשיחת היום בפסטיבל הוא "Mr Bachmann and His Class", שזכה בסופו של דבר בפרס השלישי בחשיבותו בפסטיבל. בניגוד לפנינה של סיאמה, זה לא סרט קצר בכלל - הוא נמשך כמעט ארבע שעות, אבל החוויה שווה את ההשקעה.
הסרט, כמשתמע משמו, עוקב אחר מורה ותיק העובד בעיר גרמנית תעשייתית, שבה רבים מן התושבים הם מהגרים. למרות פערי התרבות והשפה, הוא מצליח לרקום קשרים אנושיים עמוקים עם תלמידיו, והדוקו מתאר זאת בצורה מלאת חמלה ומעוררת השראה. אין לי ספק שהרבה אנשי הוראה בישראל ישמח לצפות ביצירה התיעודית היפה הזו, ואולי ייעזרו בה כדי להתמודד טוב יותר עם הכיתות שלהם.
ואם כבר ישראל, אי אפשר בלי נקודה מקומית. שני סרטים תוצרת הארץ ערכו את הקרנת הבכורה העולמית שלהם בפסטיבל. העלילתי הוא "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה, מי שפרצה לפני כמה שנים עם "אנשים שהם לא אני".
כמו סרטה הקודם, ובאופן חריג יחסית לקולנוע הישראלי העכשווי, הסרט מתרחש בתל אביב. אולי כפועל יוצא, יש בו סצינות של עשיית סמים בשירותים וגם סצינת סקס גרפית למדי, אך לא פרובוקטיבית בכלל - התעשייה המקומית תמיד התקשתה בתיאור מעמדים שכאלה, אבל בן ארויה יודעת איך לתאר אותם באופן אמין ועדין.
הסרט בנוי משלוש אפיזודות, כשברוב הזמן עומדת במרכז דמותה של דוגווקרית מתוסבכת בגילומה של אלישבע וייל, מי שבקרוב תגלם את שירה גפן בסדרה על אודותיו של אחיה אביב ב-HOT, וכבר כאן מסתמנת כהבטחה גדולה. ההופעה שלה מלאת הבעה, מאוזנת ונוגעת ללב. אין בה תו מזויף אחד, ולעומת זאת היא מצליחה לקחת דמות שהיתה עלולה להיות בלתי נסבלת, ולהפוך אותה למעוררת הזדהות.
זה סרט שבתחילה נראה כי הוא מתיימר לדבר בקולו של דור, אבל אז הופך לדיוקן של דמות אחת, שהיתה יכולה להתקיים בכל דמות ובכל זמן; זה גם סרט שבתחילה, לנוכח סצינת המסיבה שמוציאה אותו לדרך, נדמה כי יהיה דרמת אנסמבל, אך אז המצלמה של מידן ארמה בוחרת להתמקד בדמות אחת, שהיא מן הדמויות הנשיות המורכבות והמעניינות שהקולנוע הישראלי הגיש לנו, אולי אי פעם.
ובכל זאת, שתי הערות. כמו בסרטה הקודם, גם הפעם בן ארויה חומקת מכל קונטקסט פוליטי או חברתי. החלטה שאפשר לחלוק עליה, ובעיני מסמלת את הפחדנות של הדור שלנו. הערה שנייה: הסרט נקרא בשם ציטוט משירה של לאה גולדברג, שמככב באחד הרגעים היותר מלנכוליים בסרט. אני מבין ויודע מה הכאיב למשוררת, אבל מה כל כך רע לצעירים יפי התואר, הפריבילגים ועם זאת הנוגים שמככבים כאן?
בגזרה הדוקומנטרית, הציג הפסטיבל את "54 השנה הראשונות" של הבמאי התיעודי הוותיק אבי מוגרבי. הסרט, כהגדרתו, מבקש להציג את תולדות מנגנון הכיבוש הישראלי, ואין בו שום דבר חדש או מעניין - לא היסטורית ולא קולנועיות. הוא מורכב כולו מעדויות מונוטוניות של מי שהיו חיילים, ומצטרפים למסורת היורים ובוכים של התרבות המקומית. הצילומים באיכות וידיאו מזעזעת, ורוב העדים מגיעים מאותו מעגל חברתי, ואפילו הרקע מאחוריהם דומה. שם הולם יותר לסרט היה "מסיבת בית בפלורנטין".
ועוד מאזורנו: הפסטיבל הקרין במסגרת התחרות הרשמית שלו את "בלדה לפרה לבנה", דרמה איראנית על אישה שבעלה הוצא להורג על לא עוול בכפו. מסיבות פוליטיות, הסרט היה חסום לצפייה לעיתונאים בישראל, וחבל שמנהלי האירוע הסכימו לכך. כיוון שאני בארצות הברית, יכולתי לראות אותו בכל זאת. והמסקנות? זה סרט יפה, אבל בשלב מסוים הוא נהיה מונוטני, צפוי, מתפייט ואף מעט מעייף, והדבר היחיד שמעניין בו הוא הביקורת הלא מאופקת כלפי הממסד האיראני השמרני, הקיצוני וחסר ההיגיון.
מחוץ למסגרת תחרותית, הוקרן דוקו מסוג אחר לגמרי - "טינה", דיוקן של טינה טרנר פרי עטם של דניאל לינדזי וטי.ג'יי מרטין. הסרט משלב בין מאות קטעי ארכיון לראיונות עכשוויים ואינטימים עם הזמרת ועם מי שהכירו אותה, והוא לא משעמם לרגע. יש בו רגעים משעשעים, למשל כשמתגלה למה הזמרת כמעט ויתרה על מה שהפך הלהיט הכי גדול שלה, "?What's Love Got to Do with It"; יש בו רגעים מרתקים, למשל כשהוא חושף בפנינו את תהליך העבודה על הקלאסיקה הזו; וכמובן, יש בו בעיקר הרבה רגעים עצובים ומכאיבים.
ידענו כבר שהחיים של טינה טרנר לא היו קלים, אבל הסרט הזה חושף לראשונה עד כמה הם היו קשים. בשעה שעד כה, נהוג היה להתמקד בזוגיות הרעילה שלה עם אייק טרנר, "טינה" עוסק גם בילדות ובהתבגרות של המוזיקאית, שנולדה מלכתחילה לתוך מציאות אלימה.
האלימות הזו המשיכה ללוות אותה כאישה בוגרת, ומובן שהסרט מביא גם עדויות ליחס של אייק כלפיה, והן מצמררות דווקא בגלל שאנחנו שומעים אבל לא רואים מה קרה, כך שנותר לנו רק לדמיין את גודל הזוועות. "אייק נכנס לחדר וסגר את הדלת, ואז טינה התחילה לצרוח", נאמר למשל בעדות כואבת במיוחד.
מצער גם לראות כיצד התקשורת המשיכה לעסוק בנושא בכפייתיות. גם כשהקריירה של הזמרת פרחה, גם כשסוף כל סוף היתה מאושרת, השאלה הראשונה שכל עיתונאי הפנה אליה נגעה לבן זוגה לשעבר. רגע מטלטל נוסף: כשמתברר כי הקאמבק של טינה כמעט ולא קרה, כי מנהלי חברת התקליטים כל כך זילזלו בה, שהם הגדירו אותה "כו-ית זקנה ודושבאגית". מזל שהיה מי שנלחם בשבילה, ובעיקר מזל שהיא עצמה מעולם לא הרימה ידיים.
אך בסופו של דבר, זה סרט עם הפי-אנד. טינה טרנר, אישה שלאורך רוב חייה לא ידעה מה זו אהבה, אהובה היום מתמיד, והדיוקן הטרי שלה מנציח זאת. היא ראויה לדוקו משובח שכזה, המצליח לסחוף ולרגש מתחילתו ועד שוט הסיום המושלם שלו. יש לסרט מפיץ ישראלי, כך שנוכל לראות אותו אצלנו בחודשים הקרובים - אם לא בקולנוע, לפחות בטלוויזיה.
סרט אמריקאי נוסף שהוקרן מחוץ לתחרות הוא "המאוריטני", שלפני שבוע זיכה את ג'ודי פוסטר בגלובוס הזהב לשחקנית המשנה. היא מגלמת את עורכת הדין האידיאליסטית ננסי הולנדר, שנלחמה לחלץ מכלא גואנטנמו מוסלמי שנכלא שם על עוול בכפו, בחשד שהיה מעורב בפיגועי 9/11. יש בסרט עוד כמה שחקנים מצוינים, בהם טאהר רחים הצרפתי בתפקיד הראשי ושיילין וודלי כעוזרת של המשפטנית, והבמאי קווין מקדונלד הוא יוצר ותיק ובעל שם החתום על יצירות מוערכות כמו "יום אחד בספטמבר" ו"המלך האחרון" של סקוטלנד. אך למרות הצוות המהוקצע שמאחוריו, הסרט עושה את כל הטעויות האפשריות ומצטרף בכך למועדון הולך ומתארך של דרמות פוליטיות הוליוודיות סתמיות ובינוניות. לכל הפחות, אפשר להעריך אותו על כך שהוא לא מהסס להביע ביקורת נוקבת, לא רק נגד ממשל בוש אלא גם נגד זה של אובמה.
לא אלאה ברשימת הסרטים הפחות מוצלחים שהוקרנו בפסטיבל, וחלק הפכו כאלה בגלל תנאי הצפייה, אבל הנה כמות שמות ראויים, שגם קיבלו תגובות טובות ובוודאי עוד יסתובבו בעולם בשנה הקרובה: "אור טבעי", שזיכה את יוצרו דנס נגאי בפרס הבימוי, הוא דרמה הונגרית על מלחמת העולם השנייה, המצולמת בצורה פיוטית ומרשימה, כמיטב המסורת של הקולנוע המזרח אירופאי, ובטח יהיה תענוג לראות אותה על מסך גדול; "Drift Away" הוא דרמה צרפתית אקטואלית ורלוונטית על אלימות משטרתית ומצוקת החקלאים במדינה; ו"העולם אחרינו" הוא קומדיה צרפתית חביבה על מכאוביו האישיים והמקצועיים של סופר צעיר. כן, יש דברים שלא משתנים: לפני הקורונה ואחריה, אף פסטיבל קולנוע לא שלם בלי סרט צרפתי פטפטני על אינטלקטואל רומנטיקן.