מחר יציין העולם את יום האישה הבינלאומי, ובירושלים תצא לדרך מהדורת של 2021 של פסטיבל סרטי הנשים המתקיים בו מדי שנה. זה אירוע משמעותי גם כך, והפעם הוא מרגש במיוחד, שכן הוא יתקיים באופן חלקי בפורמט פיזי בסינמטק הירושלמי, מה שהופך אותו לאירוע הקולנועי המקומי הראשון שמתרחש באולמות מאז תחילתה של המגפה.
את הפסטיבל תוציא לדרך הקרנת בכורה (וירטואלית) של "רוקס", סרטה המדובר של שרה גברון, במאית בריטית שמוצאה יהודי, בת דודה של הסופר הישראלי אסף גברון ומעל הכל, אחת הקולנועניות הבולטות באנגליה בעשור וחצי האחרונים. שני סרטיה הקודמים, "בריק ליין" ו"סופרג'יסטיות", זכו גם הם לתהודה, אך סרטה הנוכחי הקפיץ אותה עוד כמה מדרגות. הוא נהנה מביקורות משתפכות וזכה בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי, וכעת מגיע גם אלינו.
הסרט נקרא בשם הכינוי של נערה לונדונית, שאמה נעלמה מן הבית, והשאירה אותה להתמודד לבדה עם אחיה הקטן, עם המצוקה הכלכלית והחברתית ועם הרשויות. בעזרת החברות שלה, כולן תלמידות חטיבה כמוה וכמעט כולן בנות מהגרים, היא מצליחה להתעלות מעל הקשיים ולעשות את זה עם חיוך גדול.
תהליך העבודה מאחורי הקלעים מעניין לא פחות מהסרט עצמו: הוא נכתב ביחד עם הנערות שמככבות בו, במשך תקופה ארוכה, וחלק ממנו גם אולתר במהלך הצילומים, כך שיהיה קרוב ככל האפשר למציאות של הגיבורות שלו.
"הרעיון היה לעשות סרט על נשים צעירות, עם נשים צעירות", מספרת גברון בריאיון זום מביתה הלונדוני, לקראת ההקרנה בישראל. "החלק הראשון בתהליך היה ללכת לבתי ספר בלונדון, לפגוש את הבנות, לשבת איתן בכיתה ולנהל שיחות. גיבשנו יחד איתן איזה מן סרט זה יהיה, ועל מה הוא ידבר".
מתי הבנת שהסרט הולך להצליח?
"הקרנת הבכורה העולמית היתה בפסטיבל טורונטו, לפני הקורונה. זו היתה חוויה מרגשת, כי הרבה מהשחקניות לא נסעו מעולם לפני כן מחוץ לאנגליה, והן היו מאוד נרגשות. רוב הקהל באולם היה גברים לבנים, לא בדיוק קהל היעד האוטומטי של סרט כזה, וכשראינו שאפילו הם נהנים ממנו - הבנו שכולם ייהנו. לאחר מכן היתה גם בכורה לונדונית, מרגשת עוד יותר, כי הבנות הגיעו עם המשפחות ועם החברים שלהן. כשהן ראו את עצמן על מסך גדול, בכיכר לסטר, במרכז לונדון, הן הבינו לראשונה שגם הסיפורים שלהן חשובים, ושאנשים רוצים לראות אותם.
"רצינו לעשות סרט שונה מסרטים קודמים שנעשו באנגליה, וזה נתפס אצלנו בתחילה כנישתי. הנחנו שהחשיפה של הסרט תהיה מצומצמת, אבל אנחנו ברגע היסטורי שבו הקהל מבקש לראות עולמות שלא התוודע אליהם קודם לכן, וזה עזר לנו לפרוץ. המעניין הוא שמדברים על 'רוקס' כרדיקלי, פשוט כי אנחנו כל כך לא רגילים לראות על המסך נשים צעירות מהרקע הזה. גם ב-2021, זה נתפס כמשהו חריג".
מה את חושבת על העובדה שאצלנו, הסרט מוקרן ב"פסטיבל סרטי נשים". לא צריך להסביר למה צריך אירוע כזה, אבל מצד אחר - האם זה לא סוג של גטו ליצירה נשית?
"אני תמיד שמחה שיש פסטיבלים ומוסדות שמתמקדים בעשייה נשית. זה משהו שצריך לקדם, כי כידוע, אין מספיק נשים בקולנוע שלנו. אנחנו בתקופה של שינוי, ואולי בעתיד זה לא יהיה הכרחי. כרגע, אני שמחה שיש אירוע שחושף אנשים לדברים שאולי לא היו נחשפים אליהם באופן אחר".
הסרט מתרחש בהאקני, אחד האזורים הכי תוססים ורב-תרבותיים בלונדון. "מבחינתי, 'רוקס' הוא שיר אהבה להאקני", אומרת הבמאית. "זה אזור דינמי, שיש בו אינספור זהויות אתניות, והוא מסמל מבחינתי את כל מה שנפלא בכור ההיתוך הלונדוני. מה שרצינו ללכוד על המסך זה את האחווה בין נשים צעירות שמגיעות מתרבויות שונות, והן לא מתרחקות זו מזו בגלל השוני, אלא מכילות את ההבדלים וחוגגות אותם".
"מה שיפה בלונדון, שמאחורי כל דלת מסתתר עולם אחר. במהלך הצילומים, ביקרנו בבתים של השחקניות. ראינו איך הם נראים, אכלנו איתן את האוכל שלהן והתוועדנו לתרבויות אחרות. למדתי המון מהסרט הזה. למדתי גם שהדור הצעיר מאוד מודע ומאוד מחובר למה שקורה. במהלך הסרט, כשחיכינו ש'רוקס' יופץ באנגליה, הבנות הקימו מיוזמתן אתר חינוכי על Black Lives Matter'. הן מעוררות השראה".
בסרט הקודם שלך עבדת עם מריל סטריפ וקארי מליגן. איך היתה החוויה לעבוד הפעם עם שחקניות לא מקצועיות?
"זה נהדר לעבוד עם שחקניות מקצועיות, הן כל כך טובות במה שהן עושות. עם זאת, נהניתי גם לעבוד עם שחקניות לא מנוסות. עשינו איתן סדנה במשך שנה לפני הצילומים, כך שבמובן מסוים כן היה להן ניסיון. בכל מקרה, תמיד כשאתה מלהק ילדים ונערים, הניסיון שלהם מועט לכל היותר, אז אף פעם אי אפשר להגדיר אותם כשחקנים מנוסים".
חווית איזשהו היסוס כלפיך? מישהו שתהה למה דווקא אישה לבנה יהודייה מספרת את הסיפור הזה?
"אני לא חושבת שמישהו ידע שאני יהודייה, אולי היתה תהיה למה אישה לבנה עושה את זה. בכל מקרה, הייתי כאן על תקן של מנחה, מתווכת. לא אני כתבתי את הסיפור, הבנות כתבו אותו, ואני זו שהיה לה הכי הרבה ללמוד. אני בת למשפחת מהגרים בעצמי, ותמיד התעניינתי בסיפורים של קהילות שלא מיוצגות על המסך".
לא רק הדמויות בסרט נשים. גם הצוות שלו היה כזה ברובו - 70 אחוז ממנו, ליתר דיוק. "זו היתה החלטה מודעת. רצינו שכל האנשים מאחורי המצלמה ירגישו כאילו שהם מספרים את הסיפור שלהם בעצמם, ובשביל זה הם היו צריכים להיות נשים", אומרת גברון. "אף פעם לא עבדתי עם צלמת קודם לכן, והפעם החלטתי מלכתחילה לראיין לתפקיד רק נשים. כמובן שעוד אעבוד עם גברים, אבל הפעם התאים שאעבוד עם נשים".
ולתפקיד הצלמת בחרת את הלן לובר, הצרפתייה המצוינת שעשתה עבודה מופלאה גם ב"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", "לזרו השמח" ו"החיים הנסתרים של יורידיסה גוסמאו" למשל.
"היא הגיבה לתסריט בצורה מאוד אינטואיטיבית, אולי כי יש לה בנות בעצמה. נקודת המוצא שלה לא היתה טכנית, אלא להבין את המהות ואת הרגשות של כל סצינה. צילמנו בשתי מצלמות, כדי שהשחקניות יוכלו לאלתר ולהיות חופשיות, ובעצם להיות הן עצמן. הצילומים היו די כאוטיים, ולאור הנסיבות היתה לי המון אחריות, והלן עזרה לי, כי יכולתי להאציל לה הרבה מהסמכויות שלי".
אם כבר מדברים על צרפתיות, הסרט הזכיר לי סרטי התבגרות עכשוויים של במאיות צרפתיות, למשל "חבורת בנות".
"נכון, הרבה מהרפרנסים שלנו היו בקולנוע הצרפתי - לא רק 'חבורת בנות' אלא גם 'קדושה' ו'ילדות פרא', אלה סרטים על חברויות בין נשים באוכלוסיות מוחלשות, שזה לא סוג עשייה מאוד נפוץ בארצות הברית ובריטניה, למשל, אבל כן מצאנו אותו בקולנוע הצרפתי".
הבנתי שכוכבות הסרט, בוקי בקארי וקושאר עלי, הפכו לחברות הכי טובות במציאות.
"כן, זו חברות שהתפתחה עוד בסדנה שעשינו לפני הצילומים, ואחת הסיבות שליהקנו דווקא את שתיהן. הן החברות הכי טובות עכשיו, ואני שמחה מכך כמו דודה גאה".
כמו התסריט, גם הפסקול של הסרט גובש בידי השחקניות עצמן. "מוזיקה זה החיים שלהן, ותמיד היה להן משהו באוזן", מספרת הבמאית. "יש להן טעם אקלקטי ורב-תרבותי, והתחלנו לגבש את הפלייליסט כבר בשלב מוקדם, ודאגנו להשיג זכויות כמה שיותר מהר, כדי שנוכל לנגן את השירים בצילומים. אחד השירים שהבנות שרו מסמפל קטע של הכומר וזמרת הגוספל שירלי סיזר, והיינו צריכים לקבל אישור ממנה, רק שהיא כבר אישה מבוגרת, שחיה אי-שם בארצות הברית ולא כל כך קל להגיע אליה. שלחנו מישהו לדפוק לה בדלת. הוא ניסה פעם אחר פעם, אבל היא לא ענתה, וכבר חשבנו שקרה לה משהו, עד שהיא פתחה לו את הדלת והעניקה לנו את האישור".
לסיכום, אם הסרט היה יכול להעביר מסר אחד לנשים צעירות שיצפו בו בישראל, מה היית רוצה שהוא יהיה?
"הייתי רוצה שהוא יעורר בהן השראה לספר את הסיפור שלהן. שהן יהיו מספרות סיפורים בעצמן. הסרט הזה לא מספיק. אנחנו מחכות לסיפורים של העתיד".