"אנחנו כבר יודעים מה הוא הולך להגיד. הוא יודה בכל מה שפורסם, ולא בשום דבר אחר. הוא ישלוף את הצגת המסכן שלו, וכולם ירחמו עליו. הוא ידבר על ההתמכרויות שלו, על תעשיית הבידור האיומה. הוא יגיד שהוא השתנה ושהוא כבר לא מי שהיה". במילים אלו מסבירה חברתו הטובה של בוג'ק הורסמן מדוע היא לא תצפה בריאיון-לקיחת-האחריות שלו בטלוויזיה. זה נראה כאילו יצירת המופת של נטפליקס (שנבחרה לסדרת העשור הקודם של וואלה! תרבות) חזתה את הריאיון של ארז דריגס אמש. אלא שזו לא הייתה נבואה שמגשימה את עצמה, אלא התבוננות חדה על המציאות המחליאה שלנו. נשים זוכות לכינוי "אמיצות" כשהן מתלוננות על פגיעה מינית, גברים מקבלים את הכינוי "אמיץ" כשהם לוקחים אחריות על התנהגות לא הולמת. לא פעם הם גם זוכים למחיאות כפיים.
הרשת התפוצצה אתמול ממחיאות כפיים, וזה מובן. ארז דריגס לוקח אחריות. זה מצוין. זה חשוב לשיח הציבורי סביב התנהגויות כאלה. זה חשוב למתלוננות, שלעתים רחוקות זוכות לשמוע את האיש שפגע בהן מתנצל בפניהן קבל עם וערוץ 12. זה חשוב גם לחברה מתפקדת שצריכה לשמור על פרופורציות והיררכיה של פגיעות מיניות. ואולם, בין השורות, דריגס דורש סחר חליפין בתמורה ללקיחת האחריות.
הוא מוכן להודות בהכול, לשאת באשמה, ולשלם מחיר אישי - רק אל תקראו לו אנס. צודק, הוא באמת לא אנס. הוא גם לא נאשם בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. המיתוג חשוב, והוא מבין בזה, לכן הוא גם דורש שנפסיק להגיד שהיו יחסי מרות, עניין קצת יותר שנוי במחלוקת. אבל אנחנו מהנהנים כי אנחנו יודעים כמה שלקיחת האחריות הזאת קריטית, בטח מאדם בפרופיל גבוה. ואז הוא גם דורש שלא נטען שבת ה-17 שהוא כתב לה שהיא "רק תרוויח" אם הוא יאנוס אותה היא קטינה. כי החוק אומר ככה. לאט לאט התמונה מתבהרת, ואנחנו מבינים שאנחנו לא באמת נמצאים בריאיון עיתונאי, אלא במין משא ומתן לניקוי שמו של ארז דריגס.
הסופרת מרגרט אטווד טענה שגברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, בעוד נשים מפחדות שגברים ירצחו אותן. ארז דריגס הוא לא רוצח כפי שהוא לא אנס, אבל הוא כן נכנס לתוך טייפ קאסט של הגבר החזק שלא מודע לחוזקתו. אם הוא לא מבין את פער הכוחות בין מורה לתיאטרון בן 29 לבין תלמידת תיכון במגמת תיאטרון, איך אפשר בכלל לדבר על יחסי הכוחות הטבועים בחברה הישראלית (ובכלל) בין גברים לנשים? האם ארז דריגס בכלל מודע לפריבילגיה שיש לו, שגורמת לו לפלוט משפט כמו "אני לא חושב שההתכתבויות היו בניגוד לרצונן של חלק מהנשים". רגע, אם ההתכתבויות האלה לא נעשו בניגוד לרצונן, אז על מה אנחנו מדברים בדיוק? על מה אתה מתנצל? והכי חשוב, בפני מי?
דנה ויס הכילה את ההתנצלות של דריגס, למרות שהיא לא זאת שהוא אמור להתנצל בפניה. יש בסיפור הזה נשים פגועות שקולן לא נשמע אתמול בתוך כתבה בת 22 דקות במהדורת החדשות המרכזית של ישראל. לא ביקשו מהן תגובה, לא נתנו להן במה. נשים שראוי היה להתנצל בפניהן ישירות, בלי יועצי תדמית וניהול משברים, שבהינף החלטת עריכה הפכו לסטטיסטיות במסע הכפרות של האיש שפגע בהן. איך יצא שדווקא הפוגע זוכה לכתבה ארוכה בחברת החדשות החשובה בישראל, בעוד הנפגעות נשארו עם תחקיר איכותי ככל שיהיה באתר נישה פמיניסטי?
ההתנצלות של דריגס כנה, החשיפה שלו לא ברורה מאליה והפתיחות שלו לגבי המעשים שלו והמניעים שלהם מרתקת. זה דיון חשוב ומורכב בתוך נושא שלרוב זוכה להשטחה תקשורתית מבאסת. הדיבור שלו רהוט והוא משכנע מאוד, ואמין מאוד. בכל זאת, להיות משכנע ואמין זו העבודה שלו. ועדיין, קו ההגנה של דריגס פריך למדי. אין ספק שההתמכרות גרמה לדריגס לא מעט כאב והובילה אותו בדרך רעה. קל לחוש אמפתיה כלפיו, זה אנושי, אבל צריך לזכור שהתמכרות כשלעצמה אינה מצדיקה פגיעה באחרים. הניסיון למסגר את ההתנהלות של דריגס כתופעת לוואי של התמכרות למין חוטאת לא רק לנשים שנפגעו מדריגס, אלא למכורים אחרים למין, שפתאום זוכים לדימוי תקשורתי של טורפים מיניים. חשוב להזכיר, לא כל המכורים למין שולחים הודעות מטרידות ואובססיביות לנערות תיכון. בנוסף, כתבת ערוץ 13 נריה קראוס הזכירה בטוויטר שלמרות טענותיו של דריגס שהוא מטפל בהתמכרות שלו כבר ארבע שנים, אחת מהעדויות שפורסמו אצלה בערוץ היא מלפני שנתיים.
בסופו של דבר, ההתייצבות של דריגס בפני המצלמות חשובה מעצם היותה. ההחלטה שלו לא להיעלם לשנה, סטייל לואי סי קיי, היא לא פשוטה באקלים הנוכחי. זה לזכותו. מהפכת ה-MeToo ממשיכה להגדיר מחדש את המקום של הנשים בשיח, בעוד רוב הגברים עדיין לא מבינים מה הם אמורים לעשות מלבד להרכין את הראש ולהתבייש באלפי שנות דיכוי של אבותיהם. שינוי אמיתי לקראת החלמה יגיע דווקא מתוך מקרים מורכבים כמו זה של דריגס, עם דיון אמיתי במשמעות של יחסי הכוחות, לקיחת אחריות והיכולת הציבורית לסלוח. ההחלטה לנטרל מראש את ההבנה שבסקאלה של פגיעות מיניות דריגס נמצא בקצה השני מחנן גולדבלט חשובה לא רק כדי להגן על שמו של יוצר "חזרות", אלא בשביל שנוכל לדבר בכנות על למה ההתנהגויות האלה כל כך בעייתיות וחייבות לעבור מהעולם.
השאלה היא האם הצדדים יכולים להניח לרגע את החרבות, להפסיק לפסוק בנחרצות ובקיצוניות, ובעיקר להתחיל להיות קצת יותר קשובים אחד לשני. גברים יצטרכו להבין שלנשים נמאס שמתייחסים אליהן כמו אל חפץ, ונשים יצטרכו להאמין לגברים שמבקשים לעבור תהליך של שינוי. יש להתנצלות ולקיחת אחריות ערך, עכשיו כל מה שנותר הוא שדריגס יעשה את הדבר הנכון מול המתלוננות עצמן. אם הנשים שהוא פגע בהן יכולות לסלוח לו, גם אנחנו נוכל לעשות את זה, ועל הדרך נוכל גם לפתוח דף חדש מול היצירה שלו. צוץ, תראה, אוטופיה משלנו.
בקטנה
במקביל לכתבה הארוכה על דריגס, שודרה אצל המתחרים בערוץ 13 כתבתה של הילה קורח על מצב הנשים בתעשיית המוזיקה המקומית. במרכז הכתבה עמדו נטע ברזילי, קרן פלס, דורון טלמון, נסרין קדרי ועדן דרסו שהקליטו יחד שיר חדש למען קידום הנשים בתחום שנשלט על ידי גברים. בכתבה נכללו כמה עובדות מדכאות שמזכירות עוד כמה עבודה יש עד שנגיע לשוויון מגדרי, אפילו בתחומי האמנות. רק רבע מהיצירה המוזיקלית בישראל נכתבת ומבוצעת על ידי נשים. רק 20 אחוזים מהקליפים הנצפים ביוטיוב מבוצעים על ידי נשים. קשה שלא לחבר את הנקודות בין שתי הכתבות ששודרות במקביל. חוסר האיזון הזה הוא קרקע מאוד פורה לכל תחלואי ה-MeToo.
פלס מסבירה ששיתוף הפעולה הגיע מתוך רצון לעורר השראה. "אני רציתי להיות נעמי שמר. עכשיו, אם לא הייתה נעמי שמר, לא הייתי יכולה לרצות להיות נעמי שמר, אז אולי מה שאנחנו יכולות לעשות זה להיות איזו מישהי שמישהי תרצה להיות", היא מסכמת בפשטות. נותר רק לקוות שילדות קטנות ירצו לגדול ולהיות מוזיקאיות מוכשרות כמו נעמי שמר, וילדים קטנים ירצו לגדול ולהיות תסריטאים מבריקים כמו ארז דריגס - אבל שהדור שלהם כבר יגדל לתוך חברה בריאה יותר, בה הדרה והקטנה של נשים תהפוך להיות נחלת העבר.