בריאיון לעיתון הארץ לקראת הפרק האחרון של "השוטרים", אמרו יוצרי הסדרה רותם שמיר ויובל יפת שאחרי כל כך הרבה סדרות שבמרכזן אנטי-גיבורים, הדליק אותם לעסוק בסדרה שלהם בשוטרים שהם גיבורים אמיתיים. "היה לפחות עשור עם גיבורים כמו וולטר וייט וטוני סופרנו, שהתרגלנו אליהם, והרגשנו שהגיע הזמן לספר סיפור אחר", אמרו. "שהצדק מצוי לצד הגיבור. שהם פועלים כדי להגן על הדבר הנכון — על הבית והמשפחה. הכותרת 'קלאסי' ליוותה אותנו בכל ההיבטים. הרפרנסים היו בקולנוע כמו 'הלילה הוא שלנו' של ג'יימס גריי ו'הבלתי משוחדים' של בריאן דה פלמה. אני חושב שהסיפור של הגיבור המטונף מוסרית, שאי אפשר לדעת אף פעם אם אתה אוהב או שונא אותו, די מיצה את עצמו".
זו אמירה קצת מצחיקה, משתי סיבות. ראשית, "השוטרים" מזכירה מאוד סדרה איקונית שבמרכזה דווקא אנטי-גיבור מפורש: "המגן". בדרמת הפשע המעולה של FX גילם מייקל צ'יקליס את ויק מאקי, בלש שעמד בראש יחידת פריצה משטרתית המשתמשת בכלים בלתי חוקיים כדי להשיב לפושעים כגמולם, בעוד מחלקת חקירות שוטרים מנסה לחשוף אותם, והפושעים עצמם מביאים את המלחמה גם אל בתיהם של הבלשים. שנית, וחשוב בהרבה, ההסתכלות של שמיר ויפת על דמויות "השוטרים" כעל גיבורים מובהקים, "קלאסיים" כלשונם, מסגירה את מה שמונע מהסדרה להפוך לגדולה באמת: היעדרם של גוני אפור.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הסיפור האמיתי שעליו מבוססת "השוטרים", שהפרק האחרון שלה שודר הערב (שני) בקשת 12, חזק מאוד בפני עצמו, וללא ספק שיווע לעיבוד אל מסך כלשהו. כמה מהקטעים הכי סנסציוניים ומופרכים-לכאורה שהסדרה מתארת אכן התרחשו במציאות (ספוילרים), כמו ירי רקטה על תחנת המשטרה, השלכת רימונים על בתי הבלשים ומשפחותיהם, ומודעת אבל בעיתון שחושפת את שמותיהם של השוטרים (אם כי לא בדיוק במתכונת שהציגה הסדרה).
אלא שבגדול, אכן מדובר בסיפור קלאסי, ובכך הכוונה היא גם שהוא מוכּר: איש המשטרה שנוטל את החוק לידיו כדי לעצור או לנטרל את הפושעים. "השוטרים" ביודעין מתארת את הסיפור הזה באופן הכי ישיר ובלי קושיות אמיתיות על אתיקה ומוסר. אם יש אצבע מאשימה, היא מופנית כלפי הממסד המשטרתי שהעדיף להכיל את ארגון הפשע של מיכאל מור, אה, מאור עזרא (בגילומו הנהדר של שלומי יפרח), מאשר לפעול להפלתו. אבל גם כך "השוטרים" לא מסדירה כתב אישום מעניין ורחב כלפי מערכת שמפקירה את אנשיה לגורלם, אלא משתמשת בפרט הזה ככלי שנועד להעביר את העלילה מנקודה א' לנקודה ב'.
זה פספוס גדול במיוחד בהתחשב בשנה קשה ותובענית במיוחד של המשטרה, ושל האופן שבו נתפסים פרטיה בעיני הציבור. שפע של עדויות, חלקן מצולמות, על שיטור אלים בהפגנות, טענות על אכיפה בררנית של הנחיות הקורונה וכן הלאה - גרמו לאמון של הציבור במשטרה להישחק עוד ועוד. בכך, גם בלי להתכוון, המציאות עצמה מספקת ראייה מפוכחת לסיפור על שוטרים שמתעלמים מהחוק - זווית שאילו "השוטרים" הייתה מהדהדת אותה בפועל ובמודע, הייתה מספקת לעצמה עומק וסאבטקסט חיוניים. האם אנחנו באמת יכולים להריע לשוטרים סוררים בהתחשב במה שאנחנו יודעים על כאלה בעולם האמיתי?
ההיעדר הזה פוגע בסדרה, מה שניכר במיוחד כאשר היא זונחת את הסיפור המרכזי לטובת המתרחש במשפחות של הגיבורים. אז בולטות נקודות התורפה של היצמדות לסיפור קלאסי לכאורה. כי כשמפשיטים מ"השוטרים" את האקשן והמתח, נשארים עם סצנות של הבלש שאשתו לקחה את הילדה ועזבה לגבעתיים, ואילו הוא, מובס ורצוץ, מחפש נחמה אצל האקסית המיתולוגית. או במילה אחרת: בנאליה. הדמויות לא מספיק מפותחות ולא מספיק מעניינות כדי שניחרד לגורל נישואיהם של אלון (צחי הלוי) ומיקי (שני כהן), או שנתעניין בהריון של קובי (מאור שוויצר) והדר (לירון ויגדור). למעשה, יקום מי שזכר את השמות של יותר משתיים מהדמויות האלה אחרי שמונה פרקים במחיצתן.
המזל של "השוטרים" הוא שהסיפור שהיא מגוללת מרתק וסוחף גם אם מסתפקים בפני השטח. זוהי דרכן של מעשיות נקמה - קשה לפספס איתן. הן פורטות על רגשות אנושיים בסיסיים שמסייעים לנו להזדהות מיד עם הגיבור ועם מלחמתו. שמיר ויפת ("פאודה") הם אנשי מלאכה מיומנים, וזה ניכר גם ב"השוטרים". נהריה אסתטית ויפה מבעד למצלמות של גיורא ביח, המשחק מצוין רוב הזמן, העשייה מהוקצעת, והפסקול המוצלח טוען הכל בדרמה וחרדה.
גם מי שמכיר את הסיפור על פרטיו יכול ליהנות לכל אורך העונה משפע רגעי המתח והאקשן, שנעים בין היעיל למורט-עצבים (להוציא את הסצנה המביכה שבה עמית מתנפל במכות על מאבטח בית הספר), בין אם הגיבורים ניצבים כנגד ארגון פשע רצחני ובין אם הם מול עמיתיהם שמנסים ללכוד אותם. בפרק האחרון היא אפילו הצליחה לרגש, בסצנה שבה מפקד התחנה, שרוב הזמן התנגד לנסיונות של יחידת הבילוש להגביר את גובה הלהבות מול עזרא, הגיע כדי לבטא את רחשי ההערכה שלו - ושל הכותבים - לאנשיו. כל זה מספיק כדי להפוך את "השוטרים" לצפייה מבדרת וללהיט מוצדק, גם אם קשה בקביעות להתנער מהתחושה שהיא מסוגלת להיות הרבה יותר מזה.