אי אפשר לשפוט דוקו כמו "אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר" (yesVOD ובימים ראשון-שלישי ב-22:00 ב-yes דוקו), כיצירה טלוויזיונית בלבד. קורה כאן משהו גדול מזה. כמסמך תיעודי לפרשת קסטיאל, יש ליצירה חשיבות עצומה. היא יכולה לתווך את האירועים לקהל בצורה טובה יותר או פחות, אך במקרה הזה ה"מה" לא פחות חשוב מה"איך". רוצה לומר שגם אם לא הייתה זו יצירה טלוויזיונית מוצלחת במיוחד וגם אם הייתה מורכבת רק מרצף טקסטים מודבקים בגסות - היא "נהנית" מהיתרונות המובנים בה. זוהי עדות לאחד הפשעים המיניים הסדרתיים הקיצוניים שנחשפו כאן, ושופר לקולותיהן של הנפגעות, שרבות מהן לא זכו להשמיע קולן בבית המשפט. בעצם הנצחת האירוע היא גם ממצה עוד טיפה מהדין הראוי לעבריין המין הסדרתי שנשפט לארבע שנים ותשעה חודשי מאסר, ועבירות האינוס הוסרו, בסופו של דבר, מכתב האישום שלו.
כבר מהדקות הראשונות, ברור ש"אחרי חצות" מצטיינת גם ב"איך", כשהיא מפתה אותנו פנימה באורות עמומים וצלילי טכנו, זכר לאווירה המשכרת של מועדוני הלילה בתל אביב. ההקדמה הזו חשובה; כדי להבין את סיפור קסטיאל, יש להבין קודם כל את חיי הלילה. "בחצות, כמו סינדרלה הפוכה - הסדר לא שב על כנו, אלא הסדר מתערער", מתאר בכישרון רב העיתונאי והדי-ג'יי ניב הדס, אחד מהקולות הבולטים והמעניינים בסדרה בת שלושת הפרקים.
אליו מצטרפות מרואיינות ומרואיינים נוספים שמתארים את הקסם של חיי הלילה. עדויותיהם נמהלות לכדי מניפסט הצדקה לבליינות, ואולי יהיה נכון יותר לומר: הצדקה לנשים המבלות. בישראל, אפעס, אין הרבה סובלנות לנשים שיוצאות למסיבה. נראה כי גם ליוצרות הסדרה, מיקה תימור וקרן שעיו, מובן שבעוד רגעים קלים יעלו בצופה הממוצע השאלות הבאות: "נו, מה הן חשבו לעצמן שיצאו לבד בלילה?", וגם, "אולי הן חיפשו את זה?". "מועדון הוא המרחב המוגן שלך", מסביר הדס. "המקום שבו אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, בלי שישפטו אותך".
הפרדוקס הזה הוא שמדהיר קדימה את חיי הלילה כולם - תחושת מוגנות לצד הפקרות מוחלטת. התחושות אינן סותרות, אלא הולכות יד ביד, מזינות זו את זו. כאישה, חיי הלילה מציעים לי מקום שבו אני יכולה להיות "שרמוטה". סוף סוף מותר לי לבטא את המיניות שלי בריקוד חסר מעצורים ואולי גם במיטה, בסוף הלילה, עם בחור יפה. כל זה לא אומר שאני מציעה את עצמי לשכב עם כל אחד, ודאי שלא בלי הסכמה. כפי שמסבירה אחר כך עפרי, מנפגעותיו של קסטיאל: "שכבתי אולי עם כל העולם ואחותו - אבל איתך לא רציתי לשכב". את ההבדל המהותי הזה, בין שחרור מיני לכפייה מינית, רבים בחברה הישראלית עדיין לא מבינים, ולכן נראה שחשוב לצייר את הגבול הזה כהקדמה לסיפור עצמו.
בין פרשנות לפרשנות מתחילות לזרום העדויות, על רקע מוזיקה אלקטרונית עדינה, מקפיצה בו בזמן שהיא מבשרת רעות. בזו אחר זו מתארות הנפגעות חללים ריקים בזיכרון, מקטעי תמונות, הבהובים בודדים שנותרו בראשן בעקבות סם האונס שהחדיר קסטיאל למשקאות שלהן בטרם ביצע בהם את זממו. ברקע, מתערפל ומיטשטש כדור דיסקו זוהר, דימוי להבטחה המנצנצת שמציע לבלייניות המועדון ואולי גם לקסטיאל עצמו, כאיש העולם הגדול, האהוב, המצליח, המנומס והמיוחס. בקטע מריאיון ל"לאישה" שמוצג בסדרה הוא אף מגדיר את עצמו כ"פמיניסט מובהק". במילים האלה, כמו בסם, טשטש את דעתן של הנפגעות.
בעזרת הסיפורים שלהן, הדיווחים הגרפיים הקשים והדימויים המעורפלים החוזרים על עצמם, הולך ומתחדד הכאב הספציפי הייחודי לקרבנות שהוכנעו על ידי סם אונס. נשים חזקות, מוצלחות, דעתניות, הפכו בתוך רגעים ספורים לקליפה ריקה. לא רק שניטלה מהן כל יכולת שיפוט או התנגדות, אלא נגזל מהן גם זכרון האירוע. קשה לחשוב על צורות נוספות, חמורות כל כך, של הפשטת האדם מעצמו.
מי שמספקים זווית מרתקת נוספת על הסיפור הם שותפיו של קסטיאל לניהול מועדון הבלוק בתל אביב. אלה מסייעים לנו לאמוד את מימדיו של קשר השתיקה בין בעלי המועדונים, וללמוד כיצד קשר כזה מחזיק מעמד שנים רבות. בכספו קנה קסטיאל לא רק את חלקו במועדונים, אלא גם את שתיקתם של הקולגות. חלקם ידעו מעט, חלקם יותר, חלקם העדיפו שלא לראות - אך לכולם היה ברור שמשהו ביחס של קסטיאל לנשים מריח רע מאוד. ואף על פי כן, העדיפו לשתוק. בעלי מועדונים אחרים מעדיפים לשתוק עד עכשיו.
דרך העדויות האלה מתהלכת "אחרי חצות" הליכה פשוטה, כרונולוגית, לאורך הסיפור. השפה האמנותית שלה לא משתלטת ולא מתאמצת. בשונה מ"צל של אמת", שגם אותה הפיקו תימור ו"ביצת עין הפקות" והואשמה לפרקים בהשתלטות קונספטואלית, כאן מתפנה הבמה לעובדות, לעדויות, לסיפור. הוויתור על אי אילו אפקטים דרמטיים שולח מסר של אמון בעצמת הסיפור לבדו, ללא צורך להאפיל עליו בעומס ויזואלי. יש משהו יפה במינימליזם הזה ובהסתמכות על אלמנטים בודדים, רפיטטיביים, לאורך כל הסיפור שנושא בתוכו עצמו רפיטטיביות מבחילה. עם זאת, החזרה על אותם צלילים ומראות היא גם מתישה בשלב מסוים, וגיוון גדול יותר בדימויים החזותיים או פיתוח שלהם היה יכול להזניק את האפקטיביות של הסיפור שלב אחד קדימה.
החיסרון הקטן הזה מתבטל לעומת הישגיה של "אחרי חצות", שמצליחה לגעת בזה אחר זה בכל הסוגיות העולות מהסיפור המזוויע שבמרכזה. בראיונות עם העיתונאית שרון שפורר, הראשונה לחשוף את הפרשה בתקשורת (באתר "המקום הכי חם בגיהנום"), נידון כוחה של התקשורת והמדיה בימינו מול עוולות מהסוג הזה. היכן שאין לנו את כוחות הנפש לעמוד בבית משפט או בעימות משטרה, כך נטען, בית המשפט הציבורי יכול לעמוד לצדנו. ברגעים כאלה, לא הייתי שופטת את בית המשפט הזה לרעה. תחקיר קסטיאל סימן את תחילתה של מהפכה, והדגים לנו כיצד ברגע אחד הכוח יכול לחזור מידיו של התוקף העשיר, הגדול, המוכר, האהוב - לידיהן של הנפגעות. כל זה אין בו כדי לתקן את הפגיעה האיומה שנגרמה להן, וככל הנראה תינשא בלבן לכל חייהן.
דבריה של יעל, חוקרת המשטרה שניהלה את התיק, שופכים אור על התמודדותו של ההליך הפלילי עם פגיעות מיניות, חסרונותיו ויתרונותיו, ובעיקר תעצומות הנפש הבלתי מתקבלות על הדעת שהוא דורש מהמתלוננות. בהזדמנות זו, יש להצדיע למתלוננות, לא פחות מ-17 נשים אמיצות שהעזו לגשת בזו אחר זו לתחנת המשטרה זמן קצר לאחר פרסום התחקיר. ביניהן ראוי לציין את עירד מרציאנו צייגר, הראשונה להציף את הנושא ברשת באמצעות פוסט שפירסמה בפייסבוק, ובלעדיה סביר להניח שלא הייתה הפרשה מתפוצצת כלל.
האקטיביות של המתלוננות ונכונותן להיחשף בתקשורת בשלב כזה או אחר בפנים גלויות היא שמייחדת את מקרה קסטיאל. למרבה הצער, הפשע עצמו - ניסיון אינוס באמצעות סם אונס - איננו זר לתרבות שלנו. סיפורו של קסטיאל זכה לתשומת לב ציבורית מיוחדת בזכות המהירות שבה יצאו הנשים הנפגעות בפנים גלויות ו"העבירו את הבושה אל התוקף", כפי שהיטיבה לנסח שרון שפורר. המרכיב הזה הוא גם הייחודי ביותר ב"אחרי חצות", שעשירה בעדויות מפורטות מפי נפגעות אונס, בזהות ופנים גלויות.
כל אלה הופכים את "אחרי חצות" לדוקו הכי חשוב שתראו בתקופה הקרובה. לא רק בגלל שהוא מסייע עוד קצת למצות את הדין עם תוקף אכזר שדינו לא מוצה מעולם, אלא גם כי הוא מחזיר אל סדר היום את השיח על התופעה הנאלחת הזו שקסטיאל לקח רק חלק בה. הוא שם את האצבע בחוכמה וחדות מכאיבה על המנגנונים הפסיכולוגיים, המקצועיים והסוציולוגיים שמאפשרים לעברייני מין סדרתיים כמו אלון קסטיאל להמשיך ולפעול במשך שנים באין מפריע.
בתקווה, השפעתו של המסמך הזה לא תסתיים בעידוד שיח ומודעות. זה הזמן לפתוח מחדש את מאגר "אחת מתוך אחת", שקידם בין היתר את המאבק נגד קסטיאל. זה הזמן גם לנקות מהשטח האשמות קורבן קלאסיות, מיושנות ועבשות, כמו "למה שתית" ו"מה חשבת שיקרה". זה הזמן לזנוח אותן לטובת חשיבה שוויונית יותר, שמקבלת גם נשים כבלייניות לגיטימיות, שלא ראויות לעונש על אהבתן לחיי הלילה. ואולי אולי אולי, מתישהו, תשכיל מערכת החוק בישראל ללמוד מחדש, מן היסוד, כיצד להתמודד עם פשעים מיניים. אולי יום אחד הבושה באמת תעבור לתוקף.