בשנת 2009 יצא "יום הכן", ספר קצר ומאויר על משפחה שפעם בשנה חוגגת ריטואל כיפי: יום אחד שבו ההורים מסכימים לכל גחמה של הילדים שלהם. לאכול גלידה לארוחת ערב? לראות טלוויזיה כל הלילה? מה שתרצו.
הספר זכה להצלחה, והיו גם הורים שאימצו את השיטה. אחת מהן היא ג'ניפר גרנר, שיש לה שתי בנות ובן אחד מנישואיה לבן אפלק. מדי שנה, כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלה, היא חוגגת את הריטואל המתירני, כך שהיה רק מתבקש ללהק אותה לעיבוד הקולנועי של "יום הכן", אותו ביים מיגל ארטטה.
הסרט עלה בנטפליקס בסוף השבוע, וגרנר מגלמת בו אימא החוטאת במה שנקרא "הורות הליקופטר", ומעורבת לפרטי-פרטים בחייה של שלושת ילדיה. בן זוגה, אותו מגלם אדגר רמירז, ניצב על תקן "השוטר הטוב", ובמסגרת הניסיונות שלהם לשפר את היחסים עם הילדים הכעוסים, הם מתוועדים למסורת "יום הכן" ומחליטים לאמץ אותה.
לכבוד עליית הסרט, פגשתי את גרנר לריאיון זום קצר, עם עיתונאים נוספים מאירופה. השחקנית מסתובבת עם עותק של הספר, וגאה לנופף בו. "קל לחשוב על 'יום הכן' בתור משהו מוגזם, אבל בתשע השנים שאני מתנסה בו, למדתי שהוא יכול לבוא לידי ביטוי בצורה מאופקת", היא אומרת. "אצלנו, למשל, זה יכול להיות כל מיני דברים קטנים כמו: 'אמא, האוטו בחנייה, אני יכול להיכנס ולהוציא את הראש מהגג'? או 'אני יכולה להיכנס לאוטו ולשחק עם הכפתורים'? או למשל, להיכנס למכולת ולבחור את דגני הבוקר בעצמך, לקנות כרטיסי לוטו או לאכול ג'אנק פוד לארוחת ערב. זה לא חייב להיות משהו קיצוני".
"סירובים הם דבר כל כך מובן מאליו בחיים של ילדים, שיש הרבה דברים שהם כבר לא טורחים לשאול. 'יום הכן' מאפשר לשחרר קצת אנרגיה. אצלנו 'ימי הכן' הם בדרך כלל בסוף אוגוסט, כשכבר נגמרו הרעיונות לפעילויות כיפיות ורגע לפני שחוזרים לבית הספר".
אני מניח שבעקבות הקורונה, הדינמיקה אצלכם קצת השתנתה.
"בתקופה האחרונה, אחרי ארוחת הערב, אנחנו יושבים על הספה, אוכלים פופקורן שהכרנו, ורואים שני פרקים של 'המשרד'. עשינו בינג' על כל העונות. בן הזקונים שלי בן תשע, וזה קצת בוגר מדי בשבילו, ואני גם בדרך כלל לא מרשה לו ולאחיות שלו לראות טלוויזיה במהלך השבוע - אבל בתקופה כזו, החוקים משתנים. אגב, הם ממש מכורים ל'משרד'. הסברתי להם שיש גם קומדיות אחרות, אבל כל מה שהם רוצים עכשיו זה לצפות בה שוב מההתחלה".
"הקורונה היתה שנת ה'לא'. צריך למצוא את ה'כן' איפה שאפשר. צילמנו את הסרט לפני המגיפה, אבל ערכנו אותו אחריה והיה כיף לעבוד עליו ולקבל תזכורת ל'כן' שבכל זאת יש בעולם. אנחנו צריכים להתנהל בו עם כל הכוונות הטובות שאפשר".
חוץ מ"יום הכן", איזה עוד ספרים את קוראת עם הילדים?
"האמת שהרבה. יש לי ילדה בת 12 ואנחנו קוראות כל לילה לפני השנה. הילדה הבכורה בת 15, והיא כבר הולכת לישון מאוחר מדי בשבילי, אבל אנחנו גם קוראות לא מעט, ויצירות ברמה גבוהה - אוסקר ווילד, איבסן, שייקספיר. בכל מה שקשור לאוריינות, אני אימא ממש מעולה. נקודות התורפה שלי זה ארגון ודחיינות. תמיד המורות אומרות לי שאני הראשונה שעונה למיילים שלהן. אני מסבירה בתגובה שאם לא אענה מיד, לא אענה בכלל".
גרנר פרצה בתחילת שנות האלפיים כשכיכבה ב"זהות בדויה" של ג'יי ג'יי אברהמס. בקרוב הם יתאחדו בסדרה חדשה שתעלה באפל, אבל לא תהיה המשך של להיט העבר. נוסף לכך, אפשר יהיה לראות אותה גם בסרט "The Adam Project" שצילמה עם ריאן ריינולדס בקנדה, ובגינו נאלצה לסבול בידוד של 14 יום.
"יום הכן" אמנם מפתיע לטובה, ומתגלה כסרט מצחיק, כיפי ואפילו קצת מרגש, אבל גם הוא לא יזכה את גרנר בפרסים. היא אולי נחשבת לכוכבת, אבל לא לשחקנית מוערכת במיוחד. עם זאת, יש לה עוד מעריצים חוץ ממני. למשל, הבמאי ג'ייסון רייטמן, שעבד איתה ב"ג'ונו". "כולם מסביבנו מתחרים בחוסר אכפתיות, אבל לג'ניפר אכפת", צוטט השבוע בכתבת פרופיל אודותיה ב"הוליווד ריפורט". "אכפת לה מהמשפחה, אכפת לה מריקודים, אכפת לה מבישול, אכפת לה מעבודת המשחק. אכפת לה מהכל, והיא לא מתביישת בזה".
אז היא לא תזכה באוסקרים, אבל יותר משני עשורים לאחר שעשתה את צעדיה הראשונים, ולמרות שרוב הזמן התקשורת התעניינה ביחסיה עם בן אפלק יותר מאשר בה עצמה, ג'ניפר גרנר עדיין כאן, פעילה מתמיד. "זה מקצוע מאוד תובעני ומאוד לא סלחני", אמרה על כך. "העדפתי את המשפחה על פני העבודה לא פעם, אז זה די בלתי נתפס שאני עדיין עובדת".
את זוכרת פעם שההורים שלך אמרו לך "לא", והותירה בך משקעים?
"שמעתי הרבה 'לא' מההורים שלי. קודם כל, כי גדלתי באייטיז. דבר שני - כי אני בת למשפחה מאוד - אבל מאוד - שמרנית. כשהייתי נערה, צבעתי את הציפורנים בוורוד לקראת הנשף, וכשאבא שלי ראה את זה הוא צעק עליי להוריד את זה מיד. היה אסור לנו להתאפר ואסור לענוד עגילים, אז לא ענדתי עגילים בחיים. בשנה האחרונה, נהיה לי משעמם להסתכל בעצמי בזום, אז החלטתי לשנות קצת את המראה שלי. שיניתי תספורת ולראשונה בחיי, בגיל 48, עשיתי עגילים. התקשרתי לאבא שלי לפני כן לקבל את אישורו, והוא אמר לי שזה בסדר".