אתמול, בערב שבת האחרון של חודש תמוז, אח שלי אֱליהוּא נעלם במדבר. לא היו הרבה סימנים שככה פתאום לא נראה אותו. השולחן היה כרגיל עטוף במפה לבנה והמפיות הלבנות שאמא קיפלה נראו לי כמו סירות מפרש קטנות. אליהוא שתה את היין שאבא מזג לו בלגימה אחת ארוכה. אחריה שתה כוס מלאה של מים ושם אותה על השולחן ולא רצה לאכול כלום. הסתכלתי לו ישר לתוך העיניים ונתקלתי במבט של מי שלא נמצא במקום שהוא. זה היה מוזר, כי בשבילי אליהוא תמיד מצליח לשמור על מבט חם גם כשהוא נורא כועס. יש לו הרבה כעסים.
אמא שאלה אותו אם האוכל שהכינה יצא לא טעים. אליהוא ענה שהוא לא רעב. אחרי שאספנו את הכלים מהשולחן הוא אמר לי: "סוֹפי, שלום" ונישק את הלחי שלי בלי לגעת בה ממש. הריח שלו, שהיה קצת חמוץ, הזכיר לי דברים שרציתי לשכוח, אלה שאני מנסה לשים בחלק האחורי של הראש, כמו שאליהוא לימד אותי.
"לאן אתה הולך?" שאלתי.
"סתם, לשום מקום מיוחד, להסתובב קצת לבד."
"אני רוצה לבוא איתך," קראתי אחריו, "חכה לי."
"לא הפעם, סופי. לא," שמעתי אותו כשהיה כבר בחוץ ובקול שלו הרגשתי שאולי מישהו שם בחושך מזרז אותו. אבל לא היה אף אחד כשהסתכלתי מהחלון לכיוון הרחוב. כמה דקות אחרי שאליהוא הלך כבר לא ראיתי כלום.
עכשיו יום שבת בערב וחם. אמא פותחת את שתי הכנפיים של החלון הגדול בסלון ושומעים את הצעקות העמומות של האנשים מהכפר הבדואי שלידנו וגם את יריות השמחה שלהם. קצת אחר כך יש שקט. אנחנו גרים ביישוב קטן במדבר. על המפה אנחנו נקודה שחורה. סביבה יש ציורים של גבעות חול וחול ועוד חול. אמא אומרת שזה מה שיצא לה ולאבא ושזה יותר טוב מבית שמש. לבית שמש הביאו אותה ואת גילה אחותה ישר מהמטוס. אוטובוס אסף אותן ועוד אנשים זרים. זה היה בלילה. אמרו להם בית שמש והביאו אותם לבית שימוש - ככה אמא אומרת. היא וגילה לבשו אז את הבגדים הכי יפים וחגיגיים שלהן. הורידו אותן מהאוטובוס לאור עששיות והכניסו אותן עם עוד עשרים ושלושה אנשים לצריף שהיה בו חלון אחד. האיש מהסוכנות, שלבש חליפה והבטיח הבטחות, ניגב כל הזמן את המצח שלו בממחטה מבד ואמר: "מצטער, אני לא אחראי לזה. זה לא ההחלטה שלי, הכול זמני. עוד כמה ימים ייקחו אתכם לירושלים כמו שהבטיחו לכם. בית שמש זה בינתיים. כמו שאומרים זה בדרך לירושלים, והרי כולם רוצים להגיע לירושלים בסוף."
אף אחד לא בא לקחת אותן לשום מקום. אמא וגילה אחותה התחילו לחפש את העיר בחושים שלהן, מיששו את הדרך החוצה מהצריף. אמא מעדיפה לא לדבר עליו ולא על מה שהיה בו, גם לא על כל מה שקרה לפני כן. היא אומרת שמי שנולד בעיר גדולה והומה מחפש כל הזמן את הקולות והריחות שלה, בעיקר אם היא היתה עיר אהובה שמחזיקים אליה געגוע בלב. בעיר היא פגשה את אבא ואמרה לו: "לאן שתלך, אלך." הדברים של החובה בחיים הרחיקו אותם למדבר.
היום כמעט לא נשארו סימנים קטנים למה שהיה ביניהם פעם. אני יודעת את זה מאליהוא אחי הגדול שנולד במדבר. בגלל שהיה הבכור סיפרו לו על חלק מהדברים שהיו לפני, ויש כאלה שהוא אפילו ראה. גם אני נולדתי במדבר, אבל לא הספקתי לראות דברים כמוהו.
מאז שהיינו קטנים לי ולאליהוא יש מקומות נסתרים שאנחנו יושבים בהם. המקומות האלה די תלולים וגבוהים, ומלמטה הם נראים מסוכנים. אבל לא לנו, כי אנחנו יודעים איך לטפס ולהגיע אליהם. שם למעלה על הגבעות רואים את המרחבים של המדבר וחושבים מחשבות על העתיד. אליהוא רוצה לעזוב את המקום הזה, הוא אומר שאין כאן כלום. אני לא חושבת ככה אבל לא תמיד מצליחה להגיד לו. לאליהוא יש רק את האמת האחת שלו.
בחוץ חשוך מאוד. הירח חסר. אליהוא לא צריך פנס, גם אם הוא נמצא עכשיו בדרך למצוק המשונן. הוא מכיר מצוין את הדרך. אולי הוא רק מסתובב ביישוב, נצמד לכביש העוקף המתפתל, הולך ליד הגדר, אבני החצץ הקטנות מתחככות בסוליות נעלי ההתעמלות שלו, והוא חושב את המחשבות שלו בפרטיות גמורה. אין לו הרבה חברים, הוא אוהב להיות לבד. אם מגיע חבר חדש אליהוא משתנה לזמן קצר בגלל החברות, אבל אז החבר נעלם. כשאני שואלת אותו: "מה קרה לחבר?" הוא עונה לי: "התגלה פרצופו האמיתי" וצוחק. גם אני צוחקת ולא תמיד יודעת למה אני צוחקת.
אני מחכה שהוא יחזור וקולעת בינתיים צמות קטנות רק בקצוות של השיער, מנסה שיהיו הכי דקות שאפשר בלי שהאצבעות שלי יסתבכו בהן. אם אני אצליח לקלוע עשרים זה סימן שמחר הוא יחזור, ואם אצליח יותר, למשל עשרים וחמש, סימן שיחזור עוד היום בלילה. עדיף לא לחשוב, רק לקשור מהר את הצמות. אבא ואמא כנראה כבר הצליחו להירדם כי אין להם ממש סיבה לדאוג. הם יודעים שאפשר לסמוך על הבן הגדול שלהם שיכול לנווט גם בחושך ומכיר הכי טוב מכולם את המדבר ובגלל זה הוא ימצא את הדרך, גם אם במקרה הלך לאיבוד. הוא כנראה מטייל, לוקח זמן לעצמו, מוכיח שהוא יכול כמו שהוא אוהב ורוצה, בלי שאף אחד יגיד לו מה לעשות ומתי לחזור. בחוץ שקט מדי. חבל שבכפר למטה נפסקו הערב החגיגות מוקדם ולא שומעים את מוזיקת הריקודים של החתונה ואת הקולות של השמחה. אפילו הייתי מוכנה שימשיכו עם היריות שלהם באוויר. בדרך כלל הן מפחידות אותי. אני רוצה שהלילה יעבור. נהיה קצת קר מהצמרמורת שעוברת לי בגוף. אני קמה אל החלון וסוגרת אותו, מתכסה בשמיכה הכתומה, זאת שנמצאת על הספה בסלון.
"הנה בא העלעול" / מירב שטנצלר. הוצאת ידיעות ספרים.