תוך כדי קריאה בממואר של ריטה, "צ'אדור נוטף מי גשם" (הוצאת מודן) שבו היא חוזרת אל ימי ילדותה בטהראן וברמת השרון, תהיתי לעצמי מדוע לא קראה לו בעצם "ימי התום", כשם שיר הנושא האיקוני של אלבומה השני. צירופים כמו "צל חלומות, משקל העבר, משא של בדידות ופחד", שכתבה לה צרויה להב, יכולים לתאר היטב כמה מהאפיזודות שמופיעות בו. האם על הסיפורים האלו חושבת ריטה כשהיא שרה את השיר הזה?
ואולם, הקשר בין השיר ההוא לספר החדש לא מתמצה רק באסוציאציה: להב היא גם עורכת הממואר. שיתוף הפעולה בין השתיים, שהוביל לשירים מצליחים נוספים ("שרה ברחובות", "לאלף נמר") הוכיח את עצמו גם הפעם: "צ'אדור נוטף מי גשם" הוא אמנם קצר (פחות מ-150 עמודים) - אך מדובר בספר נפלא וקולח, עשיר בפרטים ותיאורים ועם זאת אינו מייגע, שמרגש את קוראיו ומתרגש מגיבוריו, גם בלי לעשות להם הנחות.
"צ'אדור נוטף מי גשם" מצטרף למדף הממוארים של המוזיקה הישראלית, שהתמלא בכמה וכמה ספרים בשנתיים האחרונות, כל אחד מהם בסגנון קצת אחר, מאת שרון מולדאבי, ערן צור, ניר מטרסו, אהרן רזאל ויהודה פוליקר. הספר של ריטה דומה באופיו בעיקר לזה האחרון, בתוכן ובצורה: כמוהו הוא מתרחש בעיקר בילדות, לפני ההצלחה, וכמעט אינו נכנס לנבכי הקריירה של האמן; כמוהו, טבועה בו הטראומה של ההגירה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתא המשפחתי.
הדמיון הזה מעניין, משום שאפשר לזהות משהו קטנטן ממנו גם בקווי הקריירות של ריטה ופוליקר (מעבר לשיתופי פעולה פה ושם) - שניים מהזמרים המצליחים ביותר של שנות ה-90, שבחרו לחזור ולהקליט שירים ומנגינות מתרבות המוצא שלהם. ריטה עשתה זאת לפני כעשור, עם האלבום "השמחות שלי" שבו חידשה שירים בפרסית והסרט "ריטה יהאן פורוז" שליווה אותה בתהליך, ובו חשפה חלק קטן מהסיפורים המופיעים בספר החדש. אם לסכם, ונדמה לי שאפשר לומר זאת, הרי שהילדות, הצלילים, הטעמים והריחות מתגלים עבור שניהם כמנועים יצירתיים עוצמתיים ויעילים, וההתבוננות בהם עוזרת להבין טוב יותר גם את היצירה המאוחרת, הנפרדת והלא-קשורה בהכרח, או לפחות את המתחים המוסווים מאחוריה.
כתריסר אפיזודות אישיות-משפחתיות המעובדות באופן ספרותי - רובן עצובות - מופיעות ב"צ'אדור נוטף מי גשם", והן מחולקות לשלושה שערים. הראשון עוסק בהוריה, סמואל ונאהיד-שרונה, ראשית חייהם ונישואיהם. האם התייתמה בגיל צעיר מאמה שלה, אביה לא היה נוכח, עד שהתחתנה עם בעלה בגיל 15; הוא, שהיה אז כמעט כפול ממנה בשנותיו, נאלץ להתמודד עם אמו שלא ראתה את כלתה בעין יפה, לפי המסופר. החלק הזה של הספר יותר "חופשי" מהאחרים, היות שהמספרת לא נכחה באותו שלב בסביבה.
השער השני חוזר לימי ילדותה של ריטה, השלישית מבין שלוש אחיות (אחות נוספת נולדה בארץ), וכולל כמה סיפורים שמפגישים את הילדה התמימה עם השרירותיות והאכזריות של הקיום, כמו כיצד נפלה מגובה ארבע קומות וחצי, איך כמעט נחטפה על ידי סוחרי רהיטים ישנים, וכיצד נתקלה באנטישמיות וגילתה מה זאת מלחמה. השער השלישי מתאר רגעים מחוויית העלייה, מהבדידות האילמת של תחילת הדרך, תסכול ההורים והמשחקים בשכונה. לצד אלו, ישנם גם שני פרקים "מודרניים", המוקדשים לאחותה מיטרה ולחברותיה מילדות.
מעבר לרהיטות, ריטה מצליחה להעשיר ולעטוף את סיפורי הילדות הללו, שלעתים הם אנקדוטליים כמעט - בערך מוסף. לפני הכול, זה עניין של תיאור: הלבוש, המאכלים, השדים, הטבע, הריחות, המראות, הטעמים, הצלילים וסיפוריהן של דמויות אקסצנטריות - כל אלה מלווים במילים רבות בפרסית (כמו זו שבכותרת הספר, "צ'אדור", שמתאר את הבד המכסה את הראש וכל הגוף), וממלאים את הספר בחיות. בזכות אלו, הספר הופך חלק מאותן אנקדוטות לכמעט מעשיות, וריטה מצליחה אפילו לחבר את חלקן עם מוסר השכל.
ובכל זאת, בלי קצת מוזיקה אי אפשר. יש כאן כמה מיני-סיפורים חביבים על ראשית הדרך של מי שתהפוך להיות אחת הזמרות הישראליות האהובות בכל הזמנים. למשל, איך התאהבה באלביס כילדה קטנטנה; איך החלה לכתוב שירים עוד לפני שידעה לכתוב; איך היא ובת דודתה, בקושי בכיתה א', החליטו להופיע בשכונה כדי להרוויח כמה שקלים (ריטה העדיפה לרקוד במקום לשיר ולתופף, במה שהיא מכנה בהומור "סיבוב ההופעות הראשון" שלה); איך בזכות השירה הרגישה בפעם הראשונה שייכת לכאן, כשהתקבלה למקהלה בבית הספר בשירת "הנה מה טוב ומה נעים"; וגם על מי היא חושבת כשהיא שרה על "נוצה ברוח" (התשובה בעמוד 131, לנסערים).
אבל בעמודים הסוגרים של הספר יש שני וידויים מעניינים אפילו יותר, רלוונטיים יותר לאמנית שריטה הפכה להיות. הראשון הוא מונולוג על המחיר האישי שחייה כזמרת מצליחה גבו ממנה, סנטימנט שהיא ביטאה בעבר בשיר "יומן", למשל. "תחושת האחריות על הלב של אנשים גדולה, ולפעמים מאפילה על חיי שלי, על עצמי וטובתי", היא כותבת, ומזכירה ויתור על פרטיות, בדידות על הבמה ועול נפשי לא פעוט על אמן שקהל עצום מצפה ממנו לשיר את חייו. המשפט המסכם בוטה אפילו יותר: "ומול המראה במקלחת, כשאסיר את האיפור, ריטה הפרטית תסתכל על ריטה הזמרת ותגיד: בגלגול הבא זאת תהיה רק אני". האם אמן מצליח יכול לבטא בצורה קשה יותר תסכול ממפעל חייו? במובן מסוים, נדמה לי שבשורות האלה ריטה באה חשבון גם עם הקורא-המעריץ ועוקצת אותו: הנה, רצית להציץ פנימה? הנה, עכשיו אתה יודע באמת מה זה להיות מי שאני.
ואולם, עמוד וחצי אחר-כך, היא מסבירה מה בכל זאת מניע אותה, באמצעות הסיפור על הפעם הראשונה שאחזה במיקרופון, בחתונה של קרובי משפחה באיראן. בפסקה נרגשת ונפלאה היא מתארת איך היא חשה כשהחלה לשיר. מומלץ מאוד לקרוא את כולה, אבל בינתיים הנה כמה שורות מתוכה: "אני שרה ורטט הצלילים חוצה אותי, בוקע ועולה ממני לעולמות נסתרים. אני מרגישה שאין דבר בעולם שאני צריכה עוד לדעת. כל הסודות הכמוסים פרושים גלויים לפניי, אני מבינה הכול בלי להבין מאום. אני לא יודע כמה זמן זה לקח ומאיפה באתי, יודעת רק שאני חוזרת הביתה", היא כותבת בסופו של הספר, "...הייתי בת ארבע, ומאז לא הפסקתי לשיר".
השורות האלה ממחישות שני דברים: הראשון - שהחזרה לילדות היא המפתח. כל מה שרצינו לדעת על ריטה הזמרת המצליחה, האמנית הטוטאלית, נמצא ממש כאן; השני - איזה מזל יש לכולנו, שהיא באמת לא הפסיקה לשיר.