לא משנה אם השמועות על רומן בין ינקלביץ' לגנץ נכונות. בכל מקרה מי שנדפקו הם המצביעים

המילה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על עומר ינקלביץ' היא "בוגדת". סביר להניח שזו תהיה המילה שתלווה אותה לאורך כל ימיה בציבוריות הישראלית, אם עוד נותרו לה כאלה. אלף כתבות מתחנפות של אבישי בן חיים לא ישנו את המיתוג הזה. היא הייתה יכולה להיזכר כשרה החרדית הראשונה, זאת שפרצה את הדרך לנשים החזקות והאמיצות של מגזר שעדיין סובל מהדרה והקטנה של נשים. מגזר בו "אישה חזקה" זו לא מחמאה. נאומה הראשון בכנסת היה מהפכני, היא הציעה להסתכל על הפרדה מגדרית כדבר חיובי. היא בחרה להתמודד מול סטיגמות מקובעות ביצירתיות ובלי להתחנף. יש לה את זה. את הכריזמה, את המנטליות, את החוצפה הישראלית החיובית. היא יכלה להיות השראה לנערות חרדיות, ולא רק. אבל אז היא בחרה לבגוד. בדיוק כמו האיש שהביא אותה לפוליטיקה, בני גנץ, היא בגדה במיליון ומשהו המצביעים שהכניסו אותה לכנסת, והחזירה מהמתים את מה שנראה באותו זמן כמו הגוויה הפוליטית של הנאשם בפלילים בנימין נתניהו.

אחרי שבגדה במצביעים שלה, חזרה ינקלביץ' אל הגב המדמם של המחנה שלה כדי לסובב את הסכין. מולה ישב ככל הנראה המראיין הנוח ביותר לעניין, שבחר לעמת אותה עם מספר עגול של אפס שאלות קשות. ינקלביץ' יושבת מול המצלמה ושוטחת את טענותיה בצעקות, שאמורות להשוות לה חזות אמינה יותר, אך בעצם מציגות אותה מבוצרת בעמדת מגננה מתמשכת. לטענתה, ההתקפות הקשות שהיא חטפה בקריירה הפוליטית הקצרה שלה היו מהשמאל ומהתקשורת. הבגדת וגם חירטטת?

תזכורת קטנה למי שצריך, כי אחרי שנת הקורונה אולי באמת כולנו סובלים מתופעות קוגנטיביות של אובדן זיכרון, או פשוט קצת מטומטמים יותר. מי שהדהד את השמועות על תוכן הטלפון של גנץ לא היה השמאל או התקשורת, אלא הימין. זה היה האינטרס שלהם, בעיקר של אנשי הליכוד. חבר הכנסת אבי דיכטר ויתר על כל היוקרה הביטחונית שלו כדי לבזות את הרמטכ"ל לשעבר, וטען כי הטלפון של גנץ מלא ב"תכנים מביכים", והוא "נתון לסיכון אמיתי של סחיטה". חברת הכנסת אוסנת מארק הייתה כהרגלה פחות דיפלומטית, כשהבהירה שאין מגעים בין הליכוד וכחול לבן, והוסיפה כי המגעים היחידים שהיא מכירה הם בין בני גנץ לעומר ינקלביץ'.

הדברים הבוטים של מארק נאמרו במסגרת ריאיון לערוץ 7 באוגוסט 2019. שווה לחזור אליהם בעיקר לאור העובדה שבאותם ימים אמנם היו ידיעות בתקשורת על כך שינקלביץ' מקורבת לגנץ, אך אף כלי תקשורת לא העז אפילו לרמוז לקשר מיני בין השניים. "אנחנו לא יודעים איזה סוג מגעים יש שם", אמרה מארק בעדינות המוכרת שלה, "בוא נראה מה גנץ נתן למישהי שהייתה אנונימית בפוליטיקה הישראלית. מה היא עשתה בשביל להגיע לעמדת הכוח ולמעמד שלה בכחול לבן כאשר כל כחול לבן מכל המגזרים, כולל יעלון, לפיד, לא מבינים איך גנץ מחבק אותה ודוחף אותה למרכז הבמה. אלה המגעים היחידים שיש בכחול לבן".

יש לא מעט בעיות בתקשורת הישראלית, אבל בכל הנוגע לצנעת הפרט של ינקלביץ' וגנץ, בעיתונות המיינסטרים הישראלית דווקא עשו הכל, ובצדק, כדי להגן על שמה של ינקלביץ'. אלוהים יודעת שזה לא היה עניין פשוט. להאשים את התקשורת בהפצת השמועות על ינקלביץ' זה פשוט שקר. מיותר לציין שבן חיים לא התעמת איתה בשום שלב. שמה של ינקלביץ' עלה שוב ושוב בשיחות המוקלטות בין הרב גיא חבורה לישראל בכר, יועצו לשעבר של גנץ, אך בתקשורת עשו הכל כדי לגמד או להסתיר את הציטוטים שמיוחסים לה אליבא דבכר. הסיפור, כזכור, פוצץ על ידי העיתונאי עמית סגל (עוד שמאלני!) במהדורת חדשות 12. כמה ימים לאחר הסקופ הענק של סגל, חשפה אילנה דיין באותה מהדורה כיצד ראש הממשלה נתניהו (מנהיג מחנה השמאל) היה מעורב לכאורה בהדלפת תוכן השיחה.

לאחר הבחירות השלישיות אמר חבר הכנסת מיקי זוהר (אחד השמאלנים הבולטים בליכוד) שהמפלגה נמצאת במגעים עם כמה חברי כנסת שיערקו מכחול לבן לליכוד. בעיתון הארץ חשף חיים לוינסון כי כמה מהשמאלנים היותר קיצוניים של הליכוד איימו על ינקלביץ' כי אם לא תחבור לנתניהו, יפרסמו עליה פרטים אינטימיים ומביכים. "אני מציע לליכוד לא להתקשר לינקלביץ'", אמר אז חבר הכנסת אלעזר שטרן מ"יש עתיד" בתמימות, כשנשאל על אפשרות של עריקה של הח"כית הטרייה לשורותיו של נתניהו, "אין להם סיכוי, אני אומר את זה מידיעה". לבסוף לא רק ינקלביץ' ערקה, אלא כל סיעת "חוסן לישראל" של גנץ. האחריות היא על הגנרל לשעבר, אבל אי אפשר לנקות את ידיה של ינקלביץ' מאחת הפארסות הגדולות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. בכלל לא משנה אם השמועות על רומן בין ינקלביץ' לגנץ נכונות, מה שבטוח הוא שמי שנדפק מכל הסיפור הם המצביעים שלהם.

אמש הגיעה ינקלביץ' לריאיון ארוך ומפומפם במהדורה המרכזית של חדשות 13, בו היא כביכול "שוברת שתיקה" אבל בעצם חוזרת על דברים שהיא אמרה כבר בדצמבר האחרון לעטרה גרמן וצביקה קליין בעיתון "מקור ראשון". הניסיון של בן חיים להראות את ההתחבטות המוסרית והמקצועית שלו לפני שהוא שואל את ינקלביץ' אם היא קיימה רומן עם בני גנץ, כאילו מדובר בשליחות עיתונאית חשובה ולא במציצנות עתירת רייטינג, מתעלמת פשוט מהעובדה שינקלביץ' כבר נשאלה לגבי העניין בעבר (בצורה הרבה יותר מעודנת) ואף הגיבה עליה בפשטות: "שקר וכזב, חד משמעית. זה מדע בדיוני".

הפרשן לענייני חרדים שם בצד לרגע את תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה. בדיוק כפי שלא מפריע לו לקדם את הנכד של מיליקובסקי כנציג "ישראל השנייה" בקיסריה, כך גם התיאוריה שלו פוסחת על ינקלביץ', שנולדה למשפחת גילינסקי החילונית בתל אביב. בן חיים, מומחה עולמי לענייני האורתודוקסיה היהודית שיודע לזהות כל ניואנס בחברה החרדית המודרנית (בלי ציניות), נהנה להציג את הסיפור של ינקלביץ' בדרך עקומה כאילו הציבור החילוני לא היה מוכן לקבל חוזרת בתשובה חזקה - במקום, למשל, לספר את האמת הידועה לפיה הדרך היחידה של אישה חרדית להגיע לעמדה של שרה הוא דרך מפלגת מרכז-שמאל חילונית. במפלגות החרדיות, אפעס, יהיה לה קצת יותר קשה להתמודד.

למרות הקסם האישי הבלתי מבוטל של בן חיים (באמת!), הכתבה הייתה ארוכה ומייגעת, וכללה אפילו אתנחתא מוזיקלית של סולן אוף שימחעס (באמת!!). למרות האורך, בן חיים לא דיבר איתה על הבגידה במצביעים, על ההתמסרות שלה להתנחלויות ולמפעל הסיפוח או על עצם העובדה שהיא קיבלה תיק בזבזני וחסר חשיבות בממשלה המנופחת והחזירית בתולדות ישראל. על מה היא כן דיברה? על כמה מסכנה שרה נתניהו (באמת!!!) שמפגינים לה מחוץ לבית. אז תזכורת קטנה לכבוד השרה: זה לא הבית של שרה נתניהו. זה גם לא הבית של בנימין נתניהו, מי שלפי כמה פרסומים שלח אחרייך חוקרים פרטיים לכאורה. הבית הזה שייך למדינת ישראל. כמו הלשכה שלך. כמו רכב השרד שלך. ממליץ לחפש "דמוקרטיה" בוויקיפדיה.

שיא הכתבה, לפחות על הנייר, היה אמור להיות המפגש בין ינקלביץ לרויטל גנץ, אשתו של. מערכת החדשות של ערוץ 13 בחרה לקדם את המפגש הזה בפרומואים מביכים, כאילו היה מדובר בפרק ספיישל של "האח הגדול" ולא במהדורת חדשות מרכזית. המפגש עצמו היה מביך לא פחות מהפרומואים. הוא היה מלא בחיבוקים מעושים, מחמאות על מראה חיצוני שצרמו על רקע הסיבה למפגש המתועד ובעיקר התנהגות לא טבעית של שתי נשים שהתנדבו למפגש הלא טבעי הזה לצורך קידום של הגבר ששתיהן חפצות ביקרו.

בתום הפגישה המבוימת והדי משעממת עם רויטל גנץ, שכללה כמה רגעים ביזאריים (ינקלביץ' פותחת את המקרר של משפחת גנץ ומוזגת לעצמה משקה מוגז, כאילו כדי להוכיח כמה היא מרגישה בנוח), וגלישה לשיחה משמימה על גדודי צנחנים (חולשה טבעית, ומובנת, של כל משתתפי הכתבה כולל אב"ח עצמו), ינקלביץ' תופסת את ידיה של הגברת גנץ ומשלבת אותן בצורה מאוד לא טבעית למראה, כאילו רוצה להבהיר למצלמה כמה הן קרובות. הקרבה הזאת מרגישה מזויפת, בטח כשההפגנת החיבה הגלמונית הזאת מתרחשת בפעם המי-יודע-כמה אל מול המצלמות. לבסוף, היא פונה לבן חיים, בקטע שחמק מידי עורך הווידיאו, ואומרת: "יש לנו את זה?". הקטע מושתק ולא תומלל בכתוביות, אבל לא צריך להיות מומחה לקריאת שפתיים בשביל להבין את הנאמר שם, וגם את המשמעות העצובה שמאחוריו. זו לא כתבה עיתונאית אם המרואיין מביים את הכתבה.

בשורה התחתונה, לעומר ינקלביץ' יש נקודת זכות משמעותית על פטרונה הפוליטי, בני גנץ. לעומת הרמטכ"ל לשעבר, ינקלביץ' הפנימה את גודל הבגידה שלה בציבור המצביעים שלה, ופרשה. בזמן שגנץ מנסה להציג את עצמו בקמפיין בחירות מיותר בתור איש ישר, ינקלביץ' הציגה יושרה אמיתית כשהחליטה לא לבקש שוב את האמון מהאנשים שהיא בגדה בהם. מצד אחד, כל הכבוד לה, באמת ובלי ציניות. מצד שני, מדהים להיווכח כל פעם מחדש לכמה מעט אנחנו מצפים מהנבחרים שלנו.

רגעים קומיים קלים ולא מתוסרטים גרמו לכל העניין להיראות כמו חלק ממערכון חדש של יניב ביטון. כך למשל כשינקלביץ' מספרת כיצד סיימה תואר בהצטיינות ב"עשרת אצבעותיי". בהמשך היא מבהירה שהכישלון שלה בפוליטיקה הוא לא סיפור של "החלום ושברו". קצת אירוני שדווקא אישה חרדית לא יודעת מה המשמעות של צמד המילים הזה. בן חיים יכול היה לעשות לה הנחה ולחתוך את הטעויות האלה בעריכה, אבל החליט להשאיר אותן באוויר. אפשר לפרש את ההחלטה הזאת בכמה דרכים. הקוראת הנבונה תדע בוודאי לזהות בעצמה את התשובה לקושיה הזאת.