זה היה פעם כמעט יום חג: פעם בארבע שנים משפחות היו הולכות יחד לקלפי, ויוצאות לבלות. באוויר הייתה חגיגה של אזרחות פעילה ודמוקרטיה בריאה ככל האפשר, וציפייה דרוכה לקראת מציאות אחרת שתתגלה עם פרסום המדגמים. בפעם הרביעית בשנתיים, נאמר זאת בעדינות, הזוהר הועם. זה כבר לא אירוע חריג מדי אחרי הכול.
ובכל זאת, לטלוויזיה יש ריטואלים משלה בכל פעם שמתקרב יום הבוחר, ושם עדיין החגיגה נמשכת: ראיונות עם ראשי המפלגות, שידורי תעמולה מופרכים יותר ופחות ובעיקר - צחצוח עצמי. במסגרת התחרות בין הערוצים על הרייטינג, המהדורות היו לובשות חג, אוספות גימיקים ומצטיידות באולפנים שנראים אחרת - בכל זאת מדובר היה ברגע שיא של האקטואליה, שכולם צריכים להיראות בו במיטבם.
אמש חשפו בערוצים 12 ו-13 דוגמית מעיצוב המסכים באולפנים החגיגיים של בחירות מספר ארבע. הטרנד המסתמן: במקום אולפן ערב בירושלים הקפואה למרגלות הכנסת - הפעם נשארים בבית, עם דימוי מלאכותי של המשכן, שעליו מוצגים כלל הנתונים ומספרי המנדטים ובו מוקמות הקואליציות האפשריות. "החזרנו הערב לאולפן את מליאת הכנסת", הכריז אודי סגל, ובעוד במהדורה המתחרה התלוצצו: אם יונית לא תבוא אל הכנסת, הכנסת תבוא אל יונית, כפי שאמר הפרשן הפוליטי עמית סגל בעודו צועד לעבר המשכן הממוחשב.
הדמיון בין בחירת שתי המהדורות המסחריות מכריח להביט על כך מעבר לצירוף מקרים, ולזהות בהחלטה את שינוי המאזן בין המשכן והטלוויזיה. בעידן הקורונה, שלמרות כל השמועות עוד לא חלף לגמרי מהעולם, מערכת הבחירות התקיימה יותר מאי פעם בעיקר על המסך, בעוד האמון במוסדות שנבחרים מחדש כל חצי שנה בממוצע נמצא בשפל.
כך, זכוכית המגדלת הציבורית על אודי סגל ויונית לוי הייתה לא פחות גדולה מזו שהייתה על אביגדור ליברמן, לצורך העניין. וזה עוד מבלי לדבר על היחס למגישים עם אוזניות. ככל שגדל הסיקור הפוליטי - ובישראל הוא מבצע זה זמן השתלטות עוינת על החדשות גם בזמנים "רגילים" - ככל שהוא התמלא בספקולציות ותרחישים ופרשנויות וייעוץ אסטרטגי לקמפיינים ספק קיימים, כך נדמה היה שבמציאות עצמה ההתרחשות הפוליטית רזה ועייפה ומערכת הבחירות ישנונית מתמיד.
באופן מוזר, דווקא בדימויים הממוחשבים במהדורות חוזרת לכנסת כל יוקרתה האבודה. באשליית המציאות הרבודה, אין יפה כמו המשכן. המליאה מפוארת, מלאת הוד והדר, זכר לימים שמדובר היה במוסד מכובד. כיסאות העור ריקים עדיין, ממתינים בשקט נדיר למי שימלא אותם כדי לקיים את הבטחותיו לציבור ולפעול עבורו. במערכת הבחירות הרביעית בשנתיים, נדמה מאי פעם שנותרה מהדימוי הזה בעיקר אשליה טלוויזיונית.