הממסד הדתי המאיס עלינו את היהדות. המורים של ילדינו עוד יכולים להציל את המצב

הממסד הפך את קיום ההלכה לעיקר העיקרים והרחיק מהיהדות את רוב הציבור הישראלי. החילונים חשים כלפיה ניכור כי היא נתפשת מיושנת ולא רלוונטית. רק אם ילדינו ילמדו תנ"ך ממורים שאינם מהווים צינור להעברת חומר - הם יפסיקו לפהק בשיעור | טור מיוחד של הסופרת יוכי ברנדס

  • יוכי ברנדס
יוכי ברנדס
בווידאו: פסח תש"ט - ליל הסדר הראשון במדינת ישראל (צילום: ארכיון המדינה)

שוחחתי השבוע עם שני מנהלים של ארגון ידוע שפועל כבר שנים להעמקת הזהות היהודית בבתי הספר הממלכתיים. מאחורי המילים הכאילו משמימות "העמקה" ו"זהות" עומדים אנשים רבי מעש, שמייצרים חומרי למידה מרתקים ואטרקטיביים ביהדות. אבל המאמצים והכישרונות הניבו עד כה תוצאות דלות. תלמידינו, כידוע, ממשיכים לפהק בשיעורי תנ"ך ומורשת ישראל ואינם מבינים מדוע מאלצים אותם ללמוד דברים ארכאיים וחסרי תועלת.

בייאושם כי רב החליטו מנהלי הארגון להיפגש עם יוצרים ואמנים שהנושא קרוב לליבם ולשאול אותם את שאלת מיליון הדולר של מערכת החינוך: אילו חומרי למידה צריך לפתח כדי להפוך את שיעורי התנ"ך והיהדות לחוויה מושכת? השניים לא באו אלי לשמוע מחמאות. אזרתי לפיכך אומץ ואמרתי להם שחומרי הלמידה המושקעים שהם עמלים לייצר אינם הפתרון כי אם הבעיה.

כיוון שבעבר חיברתי לא מעט חומרי למידה בעצמי, אני יודעת איך זה נעשה. ועדות מומחים יושבות במשרד החינוך ומחליטות מה ילמדו, איך ילמדו ומתי ילמדו. קוראים לזה "תוכניות לימודים". הכותבים והמפתחים של חומרי הלמידה כפופים להן ויוצרים על פיהן ספרים וחוברות, משחקים והפעלות, השתלמויות והדרכות. וכל הטוב הזה ניתן למורים. המורה הוא הצינור. בוחרים לו, מביאים לו, יוצרים לו. הוא מקבל חומרי למידה אפויים ונדרש לדקלם אותם באופן משכנע. ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שתלמידינו מתים משעמום?

עוד בוואלה!

האליטה זלזלה בנו כי היינו נשים וסופרות. היא עדיין מנסה, אבל המהפכה כבר פה

לכתבה המלאה
"המורה אינו צינור. הוא אדם". יוכי ברנדס (צילום: איריס נשר)

אם אני מתלהבת - גם תלמידיי יתלהבו

הרבה לפני פרויד והפסיכולוגיה המודרנית קמו ראשי החסידות ואמרו שלכל אדם יש שורש נשמה מיוחד משלו. ענקי הרוח הללו הבינו, בתקופה של טרום האינדבידואליזם, שאסור ולא יעלה על הדעת למחוק את הייחודיות של הפרט. לא בקהילה, לא במשפחה, ובמיוחד לא בתלמוד תורה.

המורה אינו צינור. הוא אדם. לכל מורה יש תחומי עניין אחרים. אחד אוהב אמנות. שני אוהב גיאוגרפיה. שלישי אוהב פסיכולוגיה. רביעי אוהב ספרות. חמישי אוהב שפה. שישי אוהב טיולים. אני אומרת "טיולים" ונזכרת איך הרגשתי בתור מורה צעירה כשמורה ותיק אמר לי בביטחון שאין לערער עליו: תנ"ך לומדים בחוץ, לא בכיתה. את מלחמת דוד וגוליית מלמדים בעמק האלה. את נפילת שאול ובניו מלמדים בהר הגלבוע. את שירת דבורה מלמדים בתבור. את משל כבשת הרש מלמדים בעמק יזרעאל.

כמה זה הבהיל אותי. ידעתי שאני גרועה בגיאוגרפיה. מתבלבלת בין צפון לדרום. לא יודעת לנווט. איך אצליח לקחת את התלמידים לשטח? זה לא בשבילי. ובכלל, הריאליה של התנ"ך לא עושה לי את זה. מה שמלהיב אותי הן המילים, הסיפורים, המשלים, השירה, נבכי הנפש של הגיבורים. חלף זמן רב עד שהעזתי לומר לעצמי שאני יכולה להיות מורה טובה לתנ"ך גם בתוך הכיתה. במיוחד בתוך הכיתה! שאני לא חייבת לצאת. שאם אני מתלהבת - גם תלמידיי יתלהבו. ובשביל להתלהב אני צריכה ללמד מה שמתאים לי, ולא מה שמתאים לאותו מורה שמשוכנע שכולם צריכים ללמד כמוהו.

"בשביל להתלהב צריך ללמד מה שמתאים לי". כיתה בישראל (צילום: שלומי גבאי)

מותר לשנות את ליל הסדר

היהדות שלנו חיה, תוססת, רבת פנים ודינמית. מי שרואים בה רק "שולחן ערוך" (קובץ הלכות קנוני מן המאה השש עשרה), מוזמנים ללמוד וללמד כאוות לבם את כל פסקיה ודקדוקיה. אבל ההלכה היא רק מרכיב אחד. התברכנו בתרבות עמוקה מני ים ורחבה מני ארץ. יש בה הגות ושירה, ספרות ומוסר, מנהגים, טקסים, מסורת, ועוד תחומים רבים מספור. הממסד הדתי בימינו הופך את קיום ההלכה לעיקר העיקרים ומרחיק מהיהדות את רוב הציבור הישראלי. החילונים, ובמידה לא מועטה גם המסורתיים, חשים כלפיה ניכור. היא עתיקה. היא מיושנת. היא לא רלוונטית. אך כיוון שהחיים במדינת ישראל מתנהלים על פי לוח השנה ומעגל החיים היהודיים, התנתקות מוחלטת אינה אפשרית. אז כולנו חוגגים ליל סדר עם הסבים והדודים, זוללים קניידלך וחריימה עד להתפקע, ושוברים את השיניים עם "די אכלו אבהתנא" ועם "יכול מראש חדש תלמוד לומר".

אבל ליל הסדר מאפשר בחירה. אצלנו במשפחה, למשל, ממנים בכל שנה מנחה אחר, שבוחר את הנושא שנדבר עליו סביב הטקסטים של ההגדה. לפני שנתיים, בני, קצין בקבע, בחר את הנושא של פגיעה בחפים מפשע בעת קרב. לפני שלוש שנים, בתי, שלמדה במכינה קדם צבאית בדרום תל אביב, בחרה את הנושא של היחס לעובדים זרים. אנחנו דנים, משוחחים, מתווכחים. ולא בהכרח מסכימים. המאכלים אותם המאכלים. הההגדה אותה הגדה. אבל כל ליל סדר הוא חוויה שונה. זה מה שמתאים למשפחה שלי. למשפחות אחרות מתאימים דברים אחרים. ולא חייבים כל שנה לחגוג באותה המתכונת. אם רוצים, זה סבבה, אך מותר לשנות. כן, מותר לשנות. החיים דינמיים. מה שהתאים לנו בעבר לא בהכרח מתאים לנו עכשיו. כשילדיי היו קטנים כמובן שליל הסדר שלנו כלל משחקים ולא דיונים.

רבי יהושע, אחד החכמים הכי גדולים שלנו (שאף מוזכר בהגדה), אומר בפרקי אבות: "והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות - אל תקרא חרות אלא חירות"

המילה חרות (במשמעות של חריתה) נהפכת אצל רבי יהושע למילה חירות (במשמעות של חופש). המסקנה שלו כבר מתגלגלת מאליה: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". ובפראפרזה כמעט מתבקשת לדבריו: אין לך תלמוד תורה אלא מי שלומד כבן חורין.

תורה לומדים ומלמדים מתוך חופש.

רק מתוך חופש.


יוכי ברנדס הוציאה לפני כחודש את ספרה האחד-עשר "כשאלוהים היה צעיר" בהוצאת כנרת-זמורה-דביר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully