קבוצת צליינים מקוריאה הצפונית טיילה בישראל בין ה-8 ל-15 בפברואר 2020. נראה שהם ביקרו כמעט בכל נקודה בארץ הקודש. רק לאחר מספר ימים התגלה שתשעה מחברי הקבוצה אובחנו עם נגיף הקורונה. מסלול הטיול שלהם פורסם בכל כלי התקשורת וכל מי שנחשף אליהם התבקש להכניס את עצמו לבידוד. המדינה תפקדה עדיין כרגיל, עולם התרבות התקיים כסדרו ונראה ששמירה על כללי היגיינה פשוטים, בשילוב היתרון הגאוגרפי של ישראל כמדינת אי, יעזרו לנו לשרוד את המגפה העולמית בלי אבידות בנפש. כמה תמימים היינו.
זה קרה לפני שנה, אבל מרגיש שעבר מאז נצח. ב-14 בפברואר 2020 הגיע אבי דנגור לריאיון אצל שגיא בן נון בוואלה! תרבות. בזמן שהצליינים הקוריאנים בילו את יום האהבה הנוצרי במגע עם אלפי ירושלמים, דנגור סיפר על התקופה הפורה בחייו בעקבות ההצלחה המחודשת של "מייקל", יצירת המופת שכתב כסטודנט והפכה לקומדיית קאלט חוצת ז'אנרים. אחרי מאות הצגות על במת התיאטרון, "מייקל" הפכה לסדרת טלוויזיה והדמויות שלה אפילו כיכבו בפרסומת לחברת ביטוח.
"ההצגה התחילה כעבודת גמר בתיאטרון החזותי, ולא הייתה ציפייה להגיע למקום מסחרי. אמרנו, נעשה כמה הצגות פרינג' במקומות כמו תמונע. האולם נהיה מלא. אז עברנו לצוותא. שם זה נהיה יותר מסחרי. ואז באה סדרה, ועשינו הופעות פרטיות בכל הארץ, והיינו גם בסיבוב בארצות הברית. היו לנו שם שתי הצגות מדהימות, ועוד שתי הצגות שבהן אנשים לא הבינו את ההצגה וקמו באמצע", סיפר דנגור לקראת נקודות הציון הבאות של הסדרה: הצגת האלף של "מייקל" שאמורה הייתה להיחגג באירוע גדול ורווי אורחים, ואחריה העונה השניה של סדרת הטלוויזיה. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים.
"אירוע האלף" של מייקל, יחד עם כל תעשיית הבידור, נכנס למקפיא למשך שנה. בסוף השבוע האחרון, רגע לפני אירועי חג הפסח, עלו ב-yes כל פרקי העונה השניה של "מייקל".
הסמיכות לחג לא מפתיעה. "מייקל" מצחיקה אותנו מאותה סיבה שאנחנו נהנים לחגוג את ליל הסדר. אלה אנחנו שם, על הבמה או על המסך. יש שם את קרובי המשפחה המביכים שלנו, שאומרים את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, שנעלבים מדברים טיפשיים, מבינים קצת יותר מדי בדברים ממש לא חשובים, צוחקים על אירועים כואבים ותמיד חוזרים על אותו משפט משובש כי לאף אחד לא נעים לתקן אותם כבר בשלב הזה. ואנחנו אוהבים אותם. כשאנחנו צעירים אנחנו עושים חיקויים של הדודים והדודות המביכים, כשאנחנו מתבגרים אנחנו הופכים להיות הדודים האלה לדור חדש. זו תופעה אוניברסלית, ככה זה במשפחות הכי טובות, אבל נראה שבישראל, על מוטיב השכול הבולט שלה, וקיבוץ הגלויות הייחודי שלה, ההומור המשפחתי הזה הופך ליצירתי יותר, שופע יותר, מביך יותר - וכן, גם מצחיק יותר.
היקום של "מייקל" הצליח לזקק את כל אלה לתוך מופע סמי-מאולתר שאי אפשר לא להתאהב בו, ובעיקר אי אפשר לא להיקרע בו מצחוק. באותו ריאיון סיפר דנגור על אדם שאיבד את ההכרה מרוב צחוק באחד מהמופעים. "הוציאו אותו, לקחו אותו לבית חולים. והרופא אמר לו שהוא התעלף מצחוק, היה לו היפרוונטילציה. אתה יודע, עד שמישהו באמת ימות מצחוק זאת לא באמת תהיה מחמאה מבחינתנו", סיפר דנגור, שבשלב זה כבר התקבל בתעשייה כיותר מאשר יוצר של כמה קומדיות קאלט, אלא כשחקן דרמטי איכותי, עם תפקיד מבריק ב"על הספקטרום".
עם המטען הזה מגיעה העונה השניה של "מייקל" בתקופה שבה הומור הוא מצרך יקר כל כך. הצוות והכותבים היו צריכים להתמודד לא רק עם ההצלחה (והגעגועים) למופע הבימתי, אלא גם עם הגאונות של העונה הראשונה של הסדרה, שהפכה לממתק טלוויזיוני מפתיע. נראה שבתוך המציאות המורכבת של 2021, דנגור וחבריו עברו בהצלחה את "מבחן האלבום השני" בעצם יצירת העונה. אלא שגם בלי הנחות שכאלה, העונה השניה של "מייקל" עומדת בפני עצמה כצפיית בינג' מוצלחת, כשהאיזון בין הומור המבוכה ללב הגדול שלה נשמר לאורך רוב העונה.
הכוכבת הגדולה של הסדרה היא עדיין הילה גולדנברג המופלאה, שיוצקת לתוך התפקיד של רבקה את כל האימהות, הדודות, הסבתות, המורות, הגננות, האחיות והחברות של כולנו. כמה אנחנו אוהבים את הרבקות של החיים, כמה יופי ואצילות יש בדמות הזאת לצד המבוכה העזה שהיא מעוררת בנו. העונה הזאת מוצאת את רבקה יוצאת מאזורי הנוחות שלה, ולמרות תחושת המבוכה הכללית, היא מצליחה לעורר המון חמלה.
הצוות כולל גם את נטליה פאוסט שבעזרת קצת איפור הופכת לדודה טוטה הרומניה שמספקת אתנחתאות קומיות קלילות, נדב הולנדר שתורם מעט דיאלוגים אבל הרבה מוזיקה ומבטים מניעי עלילה, וכמובן את מיטל רז, פיטר פן של התיאטרון הישראלי, שגם בגיל 40 עדיין יכולה לחגוג בת מצווה לדמות של יסמיניש בלי שזה בכלל ייראה מפתיע. כלומר, חוץ מזה שנערה בת 16 חוגגת בת מצווה.
אלא שעם כל הכבוד לאנסמבל המוכשר, הדמות המרכזית של "מייקל" היא עדיין מייקל ברוש עצמו, אותו ילד בן 14 שהלך לעולמו מסיבה לא ברורה. ההצגה העמידה את טקס האזכרה למייקל במרכז, כשסביב זיכרון המוות מתקיימת חגיגה של הבנאליות של החיים. ויכוחים על סדר ישיבה, קופסאות אוכל חד פעמי, כיסאות כתר פלסטיק והרבה (הרבה) פאסיב-אגרסיב יהודי גלותי. העונה השנייה לוקחת את אותה חגיגת חיים לכיוון אקטואלי יותר, ומציבה את הגלותיות של משפחת ברוש מול ישראל הליברלית והמתקדמת יותר (הכל יחסית כמובן).
דמותו של דובי (אבי דנגור) מוצאת את עצמה בסצנת הדייטינג, עם סצנות "רומנטיות" משעשעות בכיכובן של אורנה בנאי ועלמה זק. הזוגיות הצעירה של פלג ויסמין מגיעה לשלב המיניות, אל מול השמרנות הקיצונית של האמא רבקה, שמסרבת אפילו לראות את יסמיניש שלה בחולצת בטן. לרגע השיא שיבץ דנגור את עצמו בתפקיד כפול ומפתיע, בניסיון לערוך מייק-אובר חיצוני ביסמיניש.
ועדיין, השינויים האמיתיים נעשים בצלו של מייקל, ואלה לא באים בקלות. התמודדות עם צו גיוס שמגיע בטעות, זריקת חפצים אישיים של הילד באיחור של עשור, שיפוץ בבית שכולל שבירת הקיר שעליו סימן מייקל את הגובה שלו, ומעל כולם - ביטול טקס האזכרה השנתי. האם האנשים החיים במשפחה יצליחו לשרוד את המרכזיות של המוות בחיים שלהם? מדהים כמה שהתשובה לשאלה הזאת לא ברורה מאליה. מדהים כמה שקל להזדהות עם זה. מדהים כמעט כמו שזה מצחיק.
לצד הסינרגיה המעולה של צוות השחקנים הקבוע, שהכימיה המופלאה שלו מתבססת על כמעט 15 שנים משותפות על הבמות, מצטרף הפעם יניב ביטון (בן דודה של מיטל רז) כדמות ראשית - גם מבחינת עלילת הסדרה וגם מבחינה משפחתית. ביטון מצליח, כהרגלו, להביא את החבילה המושלמת של יכולות דרמטיות לצד כישרון קומי יוצא מגדר הרגיל. הוא מחליק בקלילות לתוך דמותו של רמי, אביו של מייקל ויסמיניש, שהייתה כל כך אניגמטית עד כה בתולדות היקום העלילתי של הסדרה - ובעצם מוציא את העונה השנייה מתוך צלה הכבד של העונה הראשונה.
הנוכחות של יניב ביטון בסדרה מרעננת, ואף מאתגרת את הדמויות הוותיקות. רוח יזמות מפתיעה נוחתת על דובי המובטל הנצחי, בעוד רבקה הדודתית מתחברת למיניות שלה. הצטרפותו המאוחרת לעונה מפיחה בה חיים חדשים, שלמעשה מבהירים עד כמה החצי הראשון של העונה חלש יותר לעומת השני.
זה מגיע לשיא בפרק סיום העונה, שמוצא שוב את משפחת ברוש כחלק מאירוע משפחתי אולטרה-מביך. בדיוק כמו בהצגת הקאלט ובפרק הסיום של העונה הראשונה, הטקס מזכיר למה התאהבנו במשפחה הזאת מלכתחילה. עכשיו רק נותר לחכות לחזרתו של האנסמבל המופלא לבמות, ולהחליט מי אחראי על הכיבוד, מי מביא שולחן, מי דואג לכוסות לשתייה קלה והאם לשם שינוי נדאג גם לאיזה תרמוס לשתיה חמה? נתראה במתנ"ס, בהתאם למגבלות התו הירוק כמובן.