"מייקל" הוא סיפורה של משפחה המתכוננת לטקס האזכרה לבנה, ששמו היה כשם הסדרה. נשמע מדכא, אבל הסדרה הזאת מנסה להיות דווקא קומדיה, שעוסקת פחות בשכול ובמוות אלא בעיקר במשפחתיות וכל המבוכות הסובבות אותה - מעימותי הורות יומיומיים עד מפגשים, רגשות אשם, יחסי פאסיב-אגרסיב וכמובן אירועים משפחתיים המכילים את כל זה, במקרה שלנו - האזכרה למייקל, שהשנה ייקרא אולם המתנ"ס על שמו.
הסדרה שעלתה ב-yes מבוססת על מופע תיאטרון מצליח, המבוסס בעיקרו על אלתור, שרץ כבר למעלה מעשור, נהיה קאלט וצבר פרסים וגרופים שחוזרים לאזכרה שוב ושוב. אם במופע עצמו - שעדיין רץ - טקס האזכרה הוא העיקר, הסדרה שעובדה על פיו מתארת את מכלול היחסים שבתוך המשפחה של מייקל במהלך ההכנות לטקס, שאינן אלא חלק שולי יחסית ומהוות בעיקר את סיפור המסגרת. מדי פעם נוכחותו - כלומר, היעדרו - של מייקל עוקצת את הסיפור ומניעה את העלילה: החדר שמסודר עדיין עם צעצועיו ונעליו ונשאר בדיוק כפי שהיה, האורגנית שבה התחיל ללמוד לנגן והאם מסרבת לזרוק. אך מיהו מייקל? מה קרה לו? הדברים עמומים במתכוון, כשהפוקוס עובר היישר למשפחתו.
המשפחה של מייקל, משפחת ברוש, היא דוגמה למין משפחה מופרעת ולא מתפקדת: האם רבקה בעלת הפרעות האכילה (הילה גולדנברג); הדוד האנטיפת דובי (אבי דנגור), אחיה של רבקה שמשום מה חי ביחד עם המשפחה; הבת יסמיניש המעורערת, הסובלת מכל קשיי גיל ההתבגרות המוכרים לאדם, ובעיקר מחיים בבית לא תומך ובלתי מתפקד (מיטל רז); והדודה טוטה, מתעמלת רומנית לשעבר, הנמצאת בדמדומי חייה (נטליה פאוסט). לחבורה מצטרף מדי פעם גם פלג השתקן והמוזר, שהיה חבר של מייקל וכעת מסתפח מדי פעם למשפחה (המוזיקאי המוכשר נדב הולנדר, שגם הוציא השנה אלבום בכורה יפה בפני עצמו). כולם ארכיטיפים מוכרים שירדו מהפסים. העצבנות שסובבת את החבורה הזאת הורסת לכל אחת מהדמויות את חייה העלובים ממילא, ומעצים את התסכולים שלה. הריבים ביניהם מאיימים להחריב אפילו את הטקס החגיגי הנוכחי.
האם רבקה דוחקת את יסמיניש ופלג להתאמן על שיר שמייקל אהב (או שמא דווקא היא אוהבת) ולבצע אותו בטקס: "דרישת שלום" היפהפה של ירדנה ארזי (בסדרה הוא מכונה על פי השורה הראשונה בו, "מחורצים ענפי הזית"). כמו כל התכנית, השימוש בשיר הוא פרודיה על טקסי זיכרון עבריים, אבל אם מקשיבים לו אפשר לשמוע בפנים קצת יותר נשמה מסתתרת: "געגועים צובטים עדיין כשהדרורים נוסקים... עוד ההורים זקוקים לילד", וכו'. על המתח הזה פועלת כל הסדרה, בין פרודיה מופרכת לטרגדיה שאי אפשר בכלל לדמיין, ועל היכולת שלהם להתקיים יחד.
כדרכן של קומדיות ישראליות רבות מהעת האחרונה, "מייקל" הולכת עד הקצה עם סיטואציות שכולן מועקה: מריבות משפחתיות באוטו, ארוחה מעיקה עם הבוס של דובי כדי למנוע את מעברו למחסן במפעל הפריכיות, מפגשים של רבקה (עם דובי כמובן) אצל יועצת תזונה. הסדרה אינה משאירה מקום לדמיון, במובן זה שהיא תלחץ על כל הנקודות: כל דבר שעשוי להשתבש - ישתבש, כל רגע עם פוטנציאל להפוך לאסון - ייהפך לכזה. התוצאה של הדבר, לצד הנושא הטראגי, היא שגם חוויית הצפייה הופכת למעיקה. הדמויות לעולם אינן מנצחות, הן רק מפסידות שוב ושוב ושוב, ובוחרות תמיד את האפשרות הגרועה ביותר להתמודדות בכל סיטואציה חברתית. זה לא כל כך מצחיק. לפחות על פי הפרקים הראשונים, למשפחת ברוש אין גאולה ולא תהיה לה.
כמה ימים לאחר הצפייה, המועקה ירדה ואפשר להיזכר בחיבה בדמויות, בראש ובראשונה באם רבקה, שהיא הנוגעת ללב מכולן. בכל זאת, הדמויות הן אנושיות מאוד. "מייקל" היא סדרה מקורית מאוד, והשחקנים עושים עבודה נהדרת (בכל זאת, מדובר בדמויות שגובשו שוב ושוב במשך עשור). יחד עם זאת, כמו אירוע משפחתי מעיק במיוחד, "מייקל" לא עושה חיים קלים לצופים שלה, ולדמויות המרכזיות שבה - את המוות.