זה אלבום הפופ הטוב של השנה. לא בארץ, בעולם

    אין דרך לקשור כתרים לאמן ישראלי בלי להישמע פרובינציאלי להחריד, אבל האוזניים לא משקרות. האלבום "KIDS" של נגה ארז לא ממציא ז'אנר חדש, אלא לוקח את מערכת היחסים המורכבת בין פופ, היפ הופ ורוק אלקטרוני צעד קדימה, בליווי פילוסופיה פוליטית. זה יפה כמו שזה חתרני

    (צילום: שי פרנקו)

    בשנת 2015 התארחה נגה ארז בהופעה של שלומי שבן והתזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב. היא נכנסה לנעליים של שתי זמרות ענקיות כשביצעה את "תרגיל בהתעוררות" במקומה של חוה אלברשטיין, ומאוחר יותר חלקה את הבמה יחד עם יוני רכטר הגדול וביצעה את "הילדה הכי יפה בגן" הקלאסי של יהודית רביץ. בביקורת שפרסמתי על ההופעה החמאתי מאוד לזמרת הצעירה והמוכשרת, אבל ביני לבין עצמי חשבתי לעצמי שהיא הגיעה לפיק מוקדם מדי. היא הייתה בת 25, אנונימית למדי, וכבר הופיעה מול קהל אלפים ב"מכה" של המוזיקה הישראלית. חשבתי לעצמי שזה יהיה שיא הקריירה שלה. מודה, במבוכה ובעיקר בשמחה, שטעיתי.

    שליש שנה מאחורינו, ונראה שאפשר כבר להכתיר את "KIDS" של נגה ארז לאלבום הפופ של 2021. לא בישראל, בעולם. אין דרך לקשור כתרים לאמן ישראלי בלי להישמע פרובינציאלי להחריד, אבל האוזניים לא משקרות לנו. זה קורה פתאום בטראק השביעי באלבום, שנפתח בקול גברי שעובר דרך אוטו-טיון וזועק בעברית מדוברת: "רוסו, לא אכלת ארוחת בוקר לארוחת בוקר". העברית הזאת מפתיעה כל כך בשלב הזה. מה, יכול להיות שהדבר המטורף הזה שאנחנו שומעים כרגע הוא של אמנית ישראלית בכלל? קשה להאמין, כמו שקשה להאמין שהדבר הכיפי הזה הופק בשנה כל כך לא כיפית.

    עוד בוואלה!

    מנת היתר, התקף הלב והאונס: הסדרה החדשה של דמי לובאטו היא חלק מהבעיה, לא הפתרון שלה

    לכתבה המלאה

    כמעט ארבע שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, "Off the Radar", ארז חוזרת עם אלבום שקשה שלא להתמכר אליו. איו שום סימן לתופעות של "קללת האלבום השני", ואפילו להפך. כל מה שעבד באלבום הראשון עובד גם פה. כל מה שהיה בוסרי נעלם. הליריקה הפוליטית-פואטית-בועטת בשיאה. המקצבים שמרגישים כמו התקף לב מוזיקלי, במובן הכי טוב שיש, גורמים לגוף לזוז כמעט על אוטומט. ומעל הכל, ההפקה שנשמעת מעולם אחר, ומצד שני מרגישה כל כך טבעית וזורמת. זה לא רק הסאונד, אלא הניואנסים הקטנים שנוגעים כמעט בכל צליל שיוצא לארז מהפה. ברגע אחד היא ראפרית, ברגע אחר היא כוכבת פופ, ברגעים אחרים היא לוחשת אמירות חתרניות באוזן.

    האלבום נשמע כמו תוצר אהבים של קניה ווסט עם בילי אייליש, או לחילופין של ליידי גאגא עם פיניאס, או בריטני ספירס עם ריק רובין. האמת היא שזה סאונד שאנחנו מכירים. ארז ושותפה (למוזיקה ולחיים) אורי רוסו לא ממציאים ז'אנר חדש. זו מערכת האוהבים הקיימת בין פופ, היפ הופ ונגיעות של רוק אלקטרוני דרמטי שמבלבל מבקרי מוזיקה שמרניים כבר הרבה זמן. ארז פשוט עושה את זה טוב יותר, בועט יותר, מרתק יותר. לא תשמעו השנה אלבום טוב יותר שמאפיין את הפיוז'ן הזה.

    רק בהאזנה שלישית או רביעית, כשכבר הגאונות המוזיקלית מתיישבת כמו שצריך באוזן, אפשר להתיישב ולהקשיב למילים כמו שצריך ולהבין כמה מסרים מורכבים ולא מובנים מאליהם מנסה ארז להפיל על המאזינים. אם זה המניפסטים בעד עצמאות, שחרור מכבלי החברה והכרה בנצחיות של הנוכחות הרעילה של חלק מהאנשים בחיינו, כמו גם בחוסר התוחלת של חיים בצל המוות הבלתי נמנע. שיר הנושא של האלבום לוקח את כל העסק צעד קדימה, עמוק לתוך הפוליטיקה. אזכורים למלחמת ששת הימים, לפיגועי ה-11 בספטמבר ולילדים ששורדים את המלחמות והופכים לגברים "שובבים".

    עוד בוואלה!

    כמו המוזיקה שלה, גם הסרט על בילי אייליש מתגלה כמשהו אחר לגמרי

    לכתבה המלאה

    ב-"Fire Kites", שסוגר את הצד "הכיפי" של האלבום רגע לפני שני השירים האחרונים הג'אזיים והעמוקים יותר, ארז כבר זורקת לתוך המיקס עפיפוני תבערה יחד עם מחשבות זימה של בנות טיפש-עשרה. ושוב, צריך את התזכורת העברית ("תנקה קצת את הדם") בשביל לזכור שלא מדובר בשיר של מביט מבחוץ, אלא ישראלית שמכירה את הצדדים, ובוחרת לשיר על "הילדה הקטנה שהופכת למפלצת". השאלה היא בעיניים של מי? ההפקה המושלמת, שכוללת בתוכה גם את המבטא הנפלא שארז מאמצת לעצמה, מסווה את המסרים הרדיקליים כמעט מאחורי כל היופי הזה. חשוב להקשיב גם להם.

    בילי אייליש ואחיה פיניאס הבהירו בעבר לא פעם את הערכתם למוזיקה של ארז, וקשה שלא לראות את ההשראה ההדדית באלבום הזה. "Knockout" לגמרי מרגיש כמו שיר גנוז של בילי, בעוד "YOU SO DONE" מרגיש כמו הדואט שבילי מעולם לא חשבה לעשות עם בריטני ספירס. זה לא מתבטא רק בדמיון המוזיקלי, אלא אפילו הוויזואליה שעוטפת את האלבום, שמות השירים שנכתבים לפעמים באותיות קטנות ולפעמים בגדולות, או הבחירה לפתוח בקטע דיבור קצר של אמא של נגה ארז (המבטא שלה הוא כנראה הדבר הכי "ישראלי" באלבום) - בדומה לדיאלוג הקצר של בילי עם אחיה בפתיחת אלבום הבכורה שלה.

    מצד שני צריך לזכור שנגה ארז הייתה פה הרבה לפני. כשהיא הופיעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בילי הייתה ילדה בת 12 שחלמה לפגוש את ג'סטין ביבר. אפשר להמר בקלות שבאלבום הבא של בילי אפשר יהיה למצוא השראות מנגה ארז.

    כל שיר באלבום נשמע טוב יותר מקודמו. בהאזנה ראשונה חשבתי ש-"VIEWS", שמבקר את הנכלוליות של תעשיית המוזיקה שרודפת אחרי צפיות ברשתות החברתיות (אבל גם יודעת לזייף כניסות ביוטיוב) הוא המאסטרפיס של האלבום. מה גם, שכנראה רק מוזיקאית ישראלית יכולה לכתוב בצורה כל כך טבעית על הרצון "לא לצאת פראייר". אלא שכל האזנה חוזרת לאלבום מחזקת את הרושם שדווקא השירים היותר צנועים באלבום, שפחות קופצים עלייך וזועקים: "תשמע איזה גאוני אני", מחביאים את הגאונות האמיתית של ארז.

    בעוד הסינגל הקליט "NO news on TV" היה אמור כבר מזמן להפוך להמנון הרשמי של תקופת הקורונה (ובאופן אירוני, זה לא קרה דווקא בגלל תקופת הקורונה), שני השירים שחותמים את האלבום הם אנטיתזה מוחלטת לקצב הזה. "Candyman" ו-"Switch Me Off" מבקשים שנרגיע לרגע, ניקח נשימה ארוכה, וניזכר, כאילו שכחנו, איזו שליטה מדהימה יש לנגה ארז בקול שלה. איזה יכולות ג'אזיות נדירות גדלו פה מתחת לאף. נראה שהנטייה למוזיקה אלקטרונית "בלעה" את הקול של ארז, אבל האזנות חוזרות מבטלות את הרושם הזה. יש כאן איזון בין כל העולמות עליהם שולטת ארז בטבעיות מעצבנת כמעט.

    כל האזנה לאלבום חושפת עוד רובד מוזיקלי שאפשר להתאהב בו. כן, אין פה את השילוש הפשוט של בס-גיטרה-תופים שחלקנו עדיין מצפים לו מיצירת מופת מוזיקלית. במקום, אנחנו צריכים לעשות קפיצת עומק לתוך התודעה המוזיקלית המפותחת של ארז ורוסו, ולהיסחף לתוך העושר המוזיקלי שבידיים פחות מוכשרות היה הופך לקקופוניה, אבל אצלם הופך לקלאסיקה אינסטינקטיבית.

    זה בעיקר כיף מוזיקלי כמעט בלתי נתפס. נגה ארז פשוט הציבה לעצמה פה רף גבוה מדי להמשך. אבל מכיוון שכבר טעיתי בעבר לחשוב שארז הגיעה לפיק שלה, אני מוכן להמר שהשיאים המוזיקליים שלה עוד לפניה. עכשיו רק נותר לקוות שרגע לפני שתמריא לסיבוב הופעות עולמי, היא תזכור שהאולמות בישראל כבר פתוחים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully