ההשפלות, ההטרדות ומנחם גולן: אל תפספסו את האוטוביוגרפיה של שרון סטון

מעבר לכותרות הסנסציוניות שיצאו ממנו, בספר האוטוביוגרפי של שרון סטון אפשר למצוא הרבה מאוד: לא רק וידויים אינטימיים וחושפניים, אלא גם אמירות חברתיות, אבחנות אנושיות וחוכמת חיים בודהיסטית, ואפילו נקודה ישראלית. רק דבר אחד חסר בו

  • שרון סטון
טריילר הסדרה "ראצ'ד" (נטפליקס)

שרון סטון נולדה לראשונה ב-1958, ומאז נולדה מחדש מספר רב של פעמים. היא קראה לאוטוביוגרפיה החדשה והמדוברת שלה "היופי בלחיות פעמיים", אבל אפשר גם לקרוא לה "חתול עם תשע נשמות". מאז לידתה, המוות ארב לה בכל פינה: דוד שלה מת באופן טרגי, וחברה הטוב ביותר בתיכון הלך לעולמו בנסיבות טרגיות עוד יותר. היא עצמה, לעומת זאת, סיימה את המפגשים שלה עם מלאך המוות כשידה על העליונה. פעם ניצלה מחבל שחתך את צווארה, פעם התגברה על מכת ברק, ופעם צלחה בנס אירוע מוחי. כל זה עבר עליה, והיא שרדה כדי לספר.

סטון עושה זאת בכישרון רב. העולם הכיר אותה קודם כל כשחקנית קולנוע, לאחר מכן בלטה גם כפרזנטורית של מותגי אופנה מובילים, ובסופו של דבר המציאה את עצמה מחדש כפעילה חברתית, לפני שחזרה לטפח קריירת משחק - לאחרונה אפשר היה לראות אותה בסדרה "ראצ'ד" בנטפליקס. כאן, היא מתגלה גם כסופרת מחוננת.

הכתיבה שלה אישית וחושפנית. כמו שאוהבים לכתוב בכותרות של עיתונים, סטון "מדברת על הכל": על תנאי העוני המחפירים בהם גדלה בפנסילבניה; על האימא שלא ידעה להחזיר לה אהבה; על גילוי העריות במשפחתה; על הטרגדיות שהיו מנת חלקה; על הבנות המקובלות מבית הספר שהחרימו אותה, צחקו עליה וריכלו עליה, בעיקר אחרי שהתפרסמה; על הילד שלקחו ממנה ועל אלה שאימצה; ועל השורה הארוכה של השפלות והטרדות שספגה בתעשייה. אך עם זאת, ומאחורי כל הציטוטים הצהובים שהאתרים השונים (וגם אני כמובן) ידעו ויידעו להפיק מן האוטוביוגרפיה, בספר הזה יש הרבה יותר מווידויים אינטימיים וסנסציות.

עוד בוואלה!

מאה סרטים לראות בנטפליקס: המדריך המלא

לכתבה המלאה
אמא, אבן. שרון סטון ב"ראצ'ד" (צילום: Saeed Adyani/Netflix)

סטון במיטבה כשהיא מספקת בחוכמתה ובשנינותה אבחנות אוניברסליות יותר. למשל, כשהיא מדברת על הפרדוקס המובנה בין האופי הנוקשה והצבאי של הפקות קולנועיות ובין הטבע המשוחרר של שחקנים ושחקניות, ומכנה אותם "צבא של היפים"; או כשהיא כותבת על כך שמערכת החינוך לא ציפתה מנשים, בטח לא מבלונדיניות נאות מראה כמוה, להפגין חוכמה, ונהגה לבוז לה כתיכוניסטית דווקא בגלל שהצטיינה - "הסתבכתי בצרות בגלל שעשיתי את הדבר הכל כך לא נשי הזה - לחשוב". יש לה גם הומור עצמי. כשנודע לה שספגה נזק מוחי, היא מספרת, תגובתה היתה - "נו יופי, הפאנץ'-ליין המושלם: עכשיו אני בלונדינית גבוהה עם ציצים גדולים, רגליים ארוכות ונזק מוחי. מצחיק".

אך סטון משאירה את חוש ההומור בצד כשהיא נדרשת לסוגיית ה-MeToo. השחקנית בכוונה לא כותבת על כך יותר מדי, בכוונה שומרת הרבה מן המידע לפרקים האחרונים ובכוונה שומרת הרבה מן השמות במערכת, כי היא יודעת מה התקשורת רוצה ולמה - אין לה ספק, וזה גם נרמז כאן לא פעם, שהעניין התקשורתי בסיפורים האלה נובע בגלל הטראפיק שלהם, לא מתוך איזו מודעות פמיניסטית של העורכים.

כאישה שהחלה את דרכה בהוליווד בשנות השמונים, סטון מעידה כי חוותה על בשרה הקטנה בלתי פוסקת. לא הקשיבו לה, גם ובעיקר כשצדקה. כשהתעקשה להעניק תפקיד ב"המהירים והמתים" לשחקן צעיר ואלמוני בשם ליאונרדו דה-קפריו, המפיקים הגיבו בזלזול ואמרו שאם היא כל כך רוצה אותו, שתשלם לו בעצמה - כך עשתה, והשאר הוא היסטוריה. בהקשר זה, כמעט מיותר לציין כי רוב הזמן, השכר שלה היה נמוך בהרבה משל עמיתיה, וכשכיכבה ב"אינסטינקט בסיסי" בצד מייקל דאגלס, והדמות שלה היתה חזקה ודומיננטית בהרבה, דווקא השם שלו כיכב בפוסטר.

(צילום: Giphy)

בגלל שהיתה אישה, היא אומרת, לדעתה לא היה משקל. מנהלי אולפנים ומפיקים העניקו לה את התחושה שהיא במקרה הטוב נמצאת בצילומים רק על תקן סמל סקס, ובמקרה הרע - שהיא אוויר, כלי חד פעמי שאפשר בנקל להחליף בשחקנית פחות כפויית טובה. ברוב המקרים, סטון לא מציינת שמות מפורשים - אפשר רק לנחש, למשל, מיהו הבמאי שעודד אותה לקיים יחסי מין עם השחקן שמולה כדי לשפר את הכימיה ביניהם, וכמובן שנענה בסירוב.

שם אחד כן נאמר בפירוש: פול ורהובן, הבמאי ההולנדי שהעניק לה את תפקידי הפריצה ב"זיכרון גורלי" וב"אינסטינקט בסיסי", ושנחשב בידי רבים ורבות, גם בידיי, לא רק כמאסטר מבריק, אלא גם כיוצר של סרטים פמיניסטיים ומעצימים שהקדימו את השיח.

כאן, למרבה האכזבה, הוא מצטייר בצורה קצת אחרת - כמי שהעניק לה את החשובים בתפקידיה, אבל גם כמי שהקטין אותה, התעקש לקרוא לה "קארן" אף שידע את שמה האמיתי ובאופן כללי לא כיבד אותה. חמור מכל, הוא תימרן אותה לחשוף בפני כל העולם את ערוותה ב"אינסטינקט בסיסי", אף שהבטיח לה שהקהל לא יראה כלום; ואם לא די בכך, היא גילתה את המרמה רק בהקרנת טרום-בכורה של הסרט, כשמסביבה שלל גברים זרים שליקקו את שפתיהם.

ורהובן לא הביע עד כה חרטה, אך אני מביע צער משלי: בתחילת העשור הקודם, כשהסרט חגג יום שנה כלשהו, פרסמתי כתבה על הסצינה המפורסמת הזו, שהתייחסה אליה כלא יותר מקוריוז משעשע; מושא למחוות (כולל פרסומת עם מילי אביטל) ולפארודיות. לא ידענו, וגם לא ניסינו לדעת, מה האמת מאחוריה, והמציאות כרגיל מורכבת הרבה יותר.

שרון סטון עם מייקל דאגלס ב"אינסטיקט בסיסי" (צילום: GettyImages)

גם צורת המחשבה של סטון מורכבת, וכך גם הספר. אולי היו כאלה שציפו ממנה להצטרף לתרבות הביטול האוטומטית והכה נוחה שכה פופולרית היום, ולקרוא לגניזתו או להדרתו של "אינסטינקט בסיסי", אך היא מסרבת לעשות זאת. השחקנית גאה בסרט כמכלול, ומכירה בחשיבות שיש לו לדיון ולייצוג המגדרי בקולנוע ההוליוודי - ובצדק, אם יורשה לי.

"יכולתי לדרוש לחתוך את הסצינה מהסרט, אבל לא רציתי", היא מודה. "למה? כי זה התאים לסרט ולדמות וכי אחרי הכל, אני צילמתי אותה". לאחר מכן השחקנית מספרת כי כש"אינסטינקט בסיסי" עלה לאקרנים, היא שכרה לימוזינה והסתובבה בין בתי הקולנוע בניו יורק, בהם הקהל צפה בלהיט העצום הזה בעודו מריע לדמות שלה. מי שצפה במותחן שובר הקופות, מבין למה; ומי שטרם עשה זאת - שיחפש אותו בנטפליקס. כיום הוא רק השתבח ונהיה מופתי ורלוונטי עוד יותר.

זו גם ההזדמנות לציין, למי שלא זוכר - "אינסטינקט בסיסי" היה אחד הלהיטים הגדולים של שנות התשעים, וסטון היתה אחת הכוכבות הגדולות של התקופה. מבחינתם של ילדי ניינטיז כמוני, היא אחת השחקניות ההוליוודיות הראשונות שהכירו. זו גם הסיבה שהספר שלה מעורר כל כך הרבה תהודה כרגע, אף שהקריירה שלה מזמן לא בשיאה.

סטון מתייחסת גם לרגעי השפל הקולנועיים, שאחד מהם מוביל לנקודה הישראלית. באמצע שנות השמונים, כשעוד היתה אלמונית, שיתפה פעולה עם חברת קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, בסרטים "מכרות המלך שלמה" ו"אלן קווטרמיין ועיר הזהב האבודה".

חתול עם תשע נשמות. שרון סטון בימינו (צילום: GettyImages)

סטון לא מזכירה את גולן וגלובוס בשמם, וגם לא את קאנון, ורק מגדירה אותה כ"חברה שהיתה עושה סרטים בגרושים". הצילומים התקיימו בזימבבואה בזמן האפרטהייד, מה שלא הפריע למפיקים הישראלים, כמו גם לכמה קולנוענים אחרים מארצנו באותה תקופה, וגם לא למוסדות ממשלתיים רשמיים. התנאים היו מזעזעים, והשחקנית נחשפה למגיפת האיידס ולשמות שהיא מחוללת באפריקה, והפכה לפעילה נמרצת בנושא - כך שההפקה הזניחה הזו שינתה בסופו של דבר את חייה.

היו בחיים האלה עוד טלטלות רבות מספור, וקצרה היריעה מלמנות אותן כאן. נאמר רק כי מי שבא בשביל הצהוב בלבד, יצטרך לחפש אותו בין לא מעט אבחנות פסיכולוגיות, אמירות חברתיות וחוכמת חיים בודהיסטית. מי שמחפשים הצצה לאחורי הקלעים של הפקות קולנועיות ספציפיות, יצטער לשמוע כי סטון מקמצת גם בכך - מעט מסרטיה בכלל מוזכרים כאן בשמם המלא. "אינסטינקט בסיסי" ו"קזינו" מככבים כמובן, וגם "מכבסה" הטרי שהודות לו זכתה לעבוד עם מריל סטריפ, אבל "סליבר" ו"פרחים שבורים", לדוגמה, לא מוזכרים, אבל הספר בהחלט מפצה על כך.

זה ספר קצר למדי, כ-250 עמודים. לא חוכמה לקרוא אותו בנשימה אחת, וכך עשיתי, גם בכלל אורכו וגם כי הוא שוטף ומעניין. מבחינתי, הוא הפך מבחינתי את סטון משחקנית אהובה שלא ידעתי עליה דבר, לאישה מוערכת ומרתקת.

עטיפת האוטוביוגרפיה של שרון סטון (צילום: צילום מסך, צילום מסך מאמזון)

ובכל זאת, מילת ביקורת: לא פעם, סטון מתייחסת לעצמה כקדושה, וכאישה ההגונה היחידה בסביבה. התעופה העצמית שלה מוגזמת לעתים, וגם אי אפשר שלא לשאול: בסופו של דבר, היא אישה לבנה, שבשלב מסוים גם הפכה לפריבילגית; האם תמיד היתה חלק מהפתרון, ואף פעם לא חלק מהבעיה?

בפעם הזאת, סטון לא ממש עונה על השאלה, אבל לאור כישרון הכתיבה שלה והתהודה לה זכה הספר, כמעט אין ספק שתכתוב עוד ספרים, ואולי בהם יהיו תשובות גם לכך.


*"The Beauty of Living Twice" יצא בהוצאת Knopf בארצות הברית. לא ברור מתי, אם בכלל, יתורגם לעברית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully