בתעשיית הקולנוע יש הרבה חוקים לא כתובים. אחד מהם גורס כך: מפיצים תמיד יודעים מה יש להם ביד, לטוב ולרע. אם הם לא מאפשרים צפייה מוקדמת בסרט, או גוזרים אמברגו מאוחר במיוחד על פרסום הביקורות, זה סימן שהם לא גאים במיוחד במה שיש להם בידיים ו/או מריחים שהביקורות הולכות להיות קטלניות.
כך קרה גם עם "כוח רעם", שעלה בסוף השבוע בנטפליקס. שירות הסטרימינג איפשר לתקשורת הבינלאומית לצפות בו כבר מזמן, אבל חייב אותה לסכור את פיה צמוד ככל האפשר למועד העלייה. אחרי שצופים בסרט, אפשר להבין למה, וצריך בדיוק שתי מילים כדי להגדיר אותו: תת-רמה.
זה מאכזב, כיוון שהיו ציפיות. כשנטפליקס הכריזו כי יוציאו במהלך השנה סרט אחד חדש לפחות כל שבוע, וחשפו את התפריט שלהם, "כוח רעם" הצטייר דווקא כאחת האטרקציות גדולות שבו. קומדיית גיבורות-על בכיכובן של שתי שחקניות בשיעור הקומה של מליסה מקארתי ואוקטביה ספנסר, מה יכול להיות רע?
ובכן, נתחיל בעלילה - דלה, גנרית וילדותית. היא מתרחשת במציאות מקבילה, בה פועל זן מקושקש כלשהו של ארכי-נבלים. מדענית, בגילומה של ספנסר, חולמת מילדותה לפתח המצאה שתאפשר גם לאנשים רגילים לרכוש כוחות מיוחדים ולהילחם בהם. בסופו של דבר, מסיבות מקושקשות עוד יותר, הפיתוח שלה מוצא את דרכו לגופה של אישה קצת רוח וקלת דעת, בגילומה של מקארתי, שהופכת לגיבורת על מבלי שתיכננה.
אותה אישה היתה החברה הכי טובה של המדענית בילדותה, אבל אז השתיים התנתקו. המפגש המחודש מאפשר להן לנסות לחדש את החברות, תוך כדי שהן מצילות את העולם.
נטפליקס הוא אחד מתאגידי הבידור הגדולים בעולם, וסרטי גיבורי-על הם ז'אנר יקר, אבל "כוח רעם" נראה כאילו שנעשה בתקציב זעום, כזה שמאפיין קולנוע ישראלי. כמעט כל רגע ורגע כאן מלמד על דלות האמצעים.
כמה דוגמאות: כמעט כל הסרט מצולם בין ארבע קירות, מה שמן הסתם זול יותר, אבל גם מקשה לתאר באופן אמין מלחמה בין ארכי-נבלים וגיבורות על. בכל פעם, סצינות הפנים מותחות עד הקצה את השימוש בזירת ההתרחשות, אולי כדי שההפקה לא תצטרך לבזבז כסף ולעבור לצלם גם במקום אחר. אף שהסרט עצמו לא ארוך, הסצינות שמרכיבות אותו נמתחות ונמרחות באופן מגוחך, שמעיד אף הוא על הניסיון למקסם ככל האפשר את המשאבים. בוא נאמר כי ראיתי סרטי פסטיבלים קזחים בשחור-לבן שהתנהלו בצורה פחות איטית מ"כוח הרעם".
האיש הרע, בגילומו של בובי קנאבלי, מלווה בפמליה הכוללת כשישה-שבעה אנשים בלבד: לא בדיוק סיטואציה אמינה ביחס למזימות שלו. כמעט מיותר לציין שהאפקטים נחותים, וזוהי גם רמת הבדיחות. ספנסר ומקארתי עושות מה שאפשר, אבל זה לא הרבה לאור רמת התסריט והביצוע.
למרות שמו, ב"כוח הרעם" אין כוחות וגם לא רעמים. הוא חסר מעוף, ומתגלה בעיקר כחיקוי זול של הטרנדים השולטים כיום. חוץ מן התקינות הפוליטית המאולצת, יש בו סממן נוסף של תקופתנו: האיש הרע הוא פוליטיקאי מגלומן ופופוליסט, שלא מוכן לקבל את חוקי הדמוקרטיה. כלומר, בדיוק כמו ב"וונדר וומן 1984" וסרטים אחרים, הוא משל ברור לדונלד טראמפ, אלגוריה שכבר הפכה מאוסה ונדושה, בטח כשהיא מוצגת בצורה גסה וחקיינית כמו כאן.
ובכל זאת, יש בסרט נקודת אור - היחסים הנרקמים בין גיבורת-העל בכיכובה של מקארתי לחמוד שבנבלים, אותו מגלם ג'ייסון בייטמן. הם חולקים רגע נחמד או שניים, אבל כמובן שזה לא מספיק כדי לפצות על השאר.
נכון, הבנתי, זה קומדיית גיבורות-על, ולא סרט גיבורות-על נטו, אז צריך לקבל בהבנה שהוא קצת פחות בומבסטי וקצת יותר חפיפניקי, אבל יש גבול לכל תעלול, והסטנדרטים כאן נמוכים מדי. "כוח הרעם" לא בא לעשות צחוק מהז'אנר, אלא עושה צחוק מהעבודה, וצחוק מאיתנו. הוא נחות ועלוב באופן שאי אפשר לתרץ.
בן זוגה של מקארתי במציאות הוא בן פלקון, שביים את הסרט. זו הפעם החמישית שהם משתפים כך פעולה, ולא נעים להגיד - אבל התוצאות תמיד היו הסרטים הכי פחות טובים בקריירה המשובחת דווקא של השחקנית. השרשרת הכושלת התחילה ב"תמי", ועכשיו ממשיכה עם "כוח רעם".
הסרט מנסה לרכב על הפופולריות העכשווית של גיבורי וגיבורות-על, אבל דומה לשוברי הקופות שהוא מחקה כמו שפיצה מקפיצה דומה למנה שיצאה מהטאבון. "כוח הרעם" נראה כאילו שמישהו חימם גבינה על פיתה במיקרוגל וניסה להעמיד פנים שמדובר בפיצה אמיתית, ולפחות בכל הקשור לז'אנר הזה, המתחרים של נטפליקס יכולים כרגע לישון בשקט.