הקורונה נגמרה והחיים חזרו. זה אמור להיות משמח, אבל בדיוק מזה אני בדיכאון

אני יודעת שזאת התבכיינות נוראית, ושזה אחלה שהמשק נפתח ואנשים חוזרים לעבודה. זה לא שאין לי לב, פשוט אין לי כוח. אני רוצה להמשיך לקטר על זה שאי אפשר לעשות כלום ובסתר הלב לשמוח על כך

  • קורונה
החיים חוזרים. שוק הכרמל (צילום: ראובן קסטרו)

אין דבר שמבשר על סופה של מגיפה יותר מחזרתם של האירועים. והחוגים. ומסיבות יום ההולדת. והפליידייטים. והדייטים. קיצר, חברים אפשר לקפל את האלכוג'ל - הקורונה נגמרה והחיים מתחילים מחדש. אני יודעת שזה אמור להיות משמח, אבל אני בדיכאון מזה. לא חלילה שאני מייחלת לתחלואה שתמשיך להשתולל, מחלות זה דבר נורא. אבל בואו, גם שגרה זה לא משהו.

כבר שבוע שני ברציפות שבקבוצת הווטסאפ של הגן שולחים הזמנה ליום הולדת, שאחריה מגיעות עשרות הודעות של: "עילאי יגיע" + אמוג'י בלון, "מזל טוב! ברור שליה תבוא" + אמוג'י קשת בענן, "יום הולדת שמח למתוקי!!!!! יונתן יגיע בשמחה" + אמוג'י שמח, "לירזי תגיע בדילוגים" + אמוג'י רקדנית פלמנקו. בקבוצת הווטסאפ של בית הספר מגייסים משתתפים לקבוצת רכיבה הורים וילדים. והמדריך של הקפוארה מסר (גם בווטסאפ, כמובן) שהוא מחכה לראות את כולם ביום שני במתנ"ס.

במקביל, בחברת ההייטק שכולאת את בעלי בסורגים מוזהבים שעושים נעים בגב ובכיס, עשו קבורת חמור למודל הקפסולות, והודיעו על מעבר לשבוע עבודה "גמיש" של 4-1 - ארבעה ימים מהמשרד, יום אחד מהבית. אבל אותו אחד, לכולם. One size fits all. ומה קורה אם אחד העובדים צריך דווקא יום אחר מהבית כי זה בדיוק היום שאישתו ביום ארוך בעבודה (נגיד, סתם מצב היפותטי, אולי זה היום שהיא צריכה להישאר עד מאוחר בעבודה כדי לכתוב טור שבועי)? איזו גמישות אמאל'ה התעלפתי. שנייה, אני רק יורדת לשפגאט כדי להבין איך אני מגמישה את הלו"ז שלי כדי שיסתנכרן עם הגמישות שלכם.

עוד בוואלה!

נפרדים מ"הכוכב הבא": התכנית "אקס פקטור" תבחר את הנציג לאירוויזיון

לכתבה המלאה
גם שגרה זה לא משהו. משפחה בים (צילום: ShutterStock)

סליחה שאני כועסת. פשוט היה לי הרבה זמן להרהר בזה השבוע, כשעמדתי בפקקים של שעה ורבע כל בוקר בדרך לעבודה. כבר שנה שזה לא קרה לי. כמו הטבע שהתעורר כשהעולם נכבה בסגרי הקורונה, כך מתעוררים האיילונים בשבועות האחרונים. וכל הג'יפים האורבניים ורכבי הליסינג שבים לשטחי המרעה הטבעיים שלהם - מצטופפים בטורים אפורים של נתיבי אספלט ישרים. מהחניה בבית ועד לכניסה לחניון של המשרד - פקק אחד ארוך ומקולל.

זה כאילו ששנה שלמה של הימנעות מדברים מתפוצצת לנו עכשיו לתוך הפרצוף בשצף של איוונטים, הזמנות למפגשים, זימונים באאוטלוק ותוכניות לשלושה שבועות קדימה ("מה קורה איתכם בסופ"ש שאחרי עצמאות? רוצים לעשות משהו? רוצים להיפגש? רוצים לעשות טיול משפחות?" - שאט אפ, שאט אפ, שאט אפ!).

חיינו ככה גם קודם, וזה היה בסדר. אבל הקורונה עשתה מין ברייק כזה כל כך חד וגורף, ופתאום ראינו שאפשר גם אחרת. ימים שלמים בלי לצאת מהבית. גם זה לא היה תענוג גדול, אבל לא הכול בזה היה רע. בלי אירועים בערב, בלי מחוייבויות חברתיות. בלי חוג של הילד שתקוע כמו עצם בגרון בחמש וחצי, שזה מאוחר מדי בשביל להמשיך לשם דוך מהגן, אבל גם אין ממש טעם ללכת הביתה קודם.

החלוקה הפנימית של האחריות בבית היתה הרבה יותר שוויונית והוגנת בשנה האחרונה. שנינו עבדנו, שנינו היינו בבית עם הילדים, שנינו התייאשנו באיזשהו שלב מהמאבק הסיזיפי וחסר התוחלת של איסוף הפתיתים מהמרצפות בפינת האוכל. ועכשיו אנחנו שוב חוזרים לרוטינה המתוקתקת שלנו שכוללת: יציאה מדורגת ומפוצלת בבקרים - כל הורה אחראי על פיזור למוסד חינוכי אחר. איסופים בימים קבועים - אחת מסיימת מוקדם ואוספת, השני עובד עד מאוחר ומגיע למקלחות והשכבות (או ההיפך - אבל רק אם זה היום שהמעסיק של בעלי הקצה לי). רק חסר שניתן 'כיף' בדלת כדי לסמן את החילוף. זה מייאש כמו שזה יעיל.

פקקים שוב (צילום: ראובן קסטרו)

אני יודעת שזאת התבכיינות נוראית, ושזה אחלה שהמשק נפתח, ואנשים חוזרים לעבודה. אפילו מופעי התרבות חזרו לבמות (לאות סולידריות אפילו הזמנתי כרטיסים להופעה השבוע). זה לא שאין לי לב, פשוט אין לי כוח. אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי, הימים היחפים של הקורונה. לשבת על הספה בבית ולקטר על זה שאי אפשר לעשות כלום ובסתר הלב לשמוח שזה כל מה שאפשר לעשות כרגע.

ככה אני. אוהבת שיש לי את האופציה לקבוע דברים, אבל לא באמת רוצה לעשות אותם. אני רוצה שיהיו חוגים, אבל שהילדים שלי לא ילכו אליהם. שיהיו חתונות, אבל שאני לא אצטרך להגיע אליהן. שהמשק יהיה פתוח, אבל שאוכל להמשיך לעבוד מהבית מתי שזה מתאים לי. ושגם בעלי יוכל להמשיך לעבוד מהבית (מתי שזה מתאים לי). ושהילדים ילמדו במסגרות שלהם ולא בבית 100% מהזמן כי רק ככה זה מתאים לי.

מסכימה שהקורונה היתה מחורבנת, אבל אי אפשר שנגיע לאיזו פשרה? איזה קיום סמי-קורונאי: בלי תחלואה ותמותה, אבל גם בלי אירועים ותכניות שחקוקים בלו"ז. מה יש? מה דחוף לכם? איפה "הנורמלי החדש" הזה שכולם דיברו עליו לפני כמה חודשים? בינתיים הוא נראה לי דומה מדי לנורמלי הישן. יש לנו כאן הזדמנות להגדיר חוקים חדשים למציאות כמעט אוטופית: שבה יש חיסונים ואין יותר חוגים בשעה חמש וחצי. חבל שנפספס את זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully