"כשהשתחררתי, גיליתי כמה הכל היה מטומטם": הסדרה החדשה שמציגה את צה"ל כפי שעוד לא ראינו

    הסדרה "המפקדת", שתעלה בכאן 11 במוצאי העצמאות, מתרחשת בעולם המטורלל של מערך להכשרת טירונות. בריאיון, מספרת היוצרת עטרה פריש למה הסדרה דומה ל"ילדות רעות" ולא ל"בופור", למה ההשוואות ל"אפס ביחסי אנוש" לא רלוונטיות ולמה הכוכבת אלונה סער היא יותר מהבת של גדעון

    פרומו לסדרה "המפקדת" (כאן 11)

    קאנון יום העצמאות הישראלי כולל לא מעט סדרות וסרטים, בהם רבים שמתרחשים במסגרת צבאית. כמעט את כולם ביימו וכתבו גברים, וכמעט בכולם עומדים חיילים במרכז העלילה. יוצא הדופן היחיד שהצליח להצטרף לקאנון הוא, כמובן, "אפס ביחסי אנוש", אבל מהיום הוא כבר לא לבד. במוצאי החג, ישדר כאן 11 את הפרק הראשון של "המפקדת", שכותבת מחדש את החוקים בכל הקשור לייצוג של צה"ל על המסך.

    את הסדרה כתבה (יחד עם ניר ברגר) עטרה פריש, והיא גם ביימה אותה. כמו ב"אפס ביחסי אנוש", גם כאן זירת ההתרחשות היא בסיס צבאי מרוחק, וגם הפעם כמעט כל הדמויות המרכזיות הן נשים - למעשה, אין אף סצינה, ובקושי יש פריים אחד, שאין בהם אישה אחת לפחות. ההבדל הוא, שהפעם הגיבורות אינן חיילות זוטרות המסתפקות בהגשת קפה וגריסת נייר. במקרה זה, כמשתמע משם הסדרה, הן מפקדות.

    פריש, אציין כהערת אגב, היתה סטודנטית שלי בחוג לקולנוע, ועד היום אני זוכר את המבחנים נטולי הדופי שכתבה. לפני כן שירתה חמש שנים במג"ל, מערך הכשרת הטירונות של צה"ל.

    "אשכרה שאלת את זה?" היא עונה בשעשוע כשאני תוהה מה בעצם עשתה בצבא. "חשבתי שזה כתוב לי על המצח. שמחה לגלות שלא. אז כן, אני שירתי שם במשך חמש שנים בהן הייתי מ"כית, מ"מ, סמ"פ, מ"פ טירונים. מספיק זמן כדי לחשוב שאני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם, ואז לגלות ברגע אחד, כשהשתחררתי, כמה הכל היה מטומטם.

    "אני חושבת שהסדרה הזו היא הדרך שלי לסלוח לעצמי ולהגיד לעצמי, שסך הכל הייתי חמודה ולא נורא שהייתי ככה מורעלת, זה כנראה חלק מהגיל. בכל מקרה, לא בזבזתי את הזמן. הנה, עשיתי על זה סדרה".

    עוד בוואלה!

    "הייתי צריכה לתת למישהו אחר לענות על השאלה": הסדרה שמתקשה להתגבר על הסקנדל

    לכתבה המלאה
    "הייתי בצה"ל מספיק זמן לחשוב שאני עושה את הדבר החשוב בעולם". מתוך "המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    הסדרה הזו עוקבת אחר קצינה בשם נועה, המשרתת בלבו של בסיס זניח אי שם בישראל. בעקבות רצף נסיבות, היא מונצח לפקד על מחלקת טירוניות, שמתגלות כמחזור רגיש במיוחד - רובן הגיעו מרקע בעייתי ומסרבות לקבל את המרות שלה ושל הסמלת והמ"כיות שמתחתיה. אפשר למצוא בהן כאלה שמאיימות לחתוך לאחת החיילות את הפטמות, מטילות טרור על מי שמתעקשות להיכנס למקלחת המשותפת בבגד ים ולא מהססות להלך אימים גם על המפקדות עצמן. הגיבורה מסרבת להרים ידיים. מגלמת אותה אלונה סער, שחקנית שבנוכחות שלה יש שקט נפשי מובנה ונדיר, והיא מתגלה כסלע תמידי של שפיות מול הטירוף הזה, שחושף כמובן את האבסורדיות בחוויה הצבאית.

    בדיוק בדקתי והמדינה היחידה חוץ מאיתנו עם שירות חובה לנשים זה צפון קוריאה. מה לדעתך הצבא עשה למעמד האישה בישראל לאורך השנים, לטוב ולרע?

    "דמות המפקד היא מלכתחילה סוג של תחפושת, והתחפושת הזו נוצרה ועוצבה לאורך השנים עבור גברים. כשאנחנו כנשים בצה"ל מתבקשות לעטות על עצמנו את דמות המפקדת, זו בעצם מעין תחפושת כפולה. אני מפקדת, אבל אני גם אישה. מראש, זה לא 'נתפר' עבורי. מעצם החיבור הזה כבר עולות שאלות של מגדר, של יחסי כוחות, של מעמד. המורכבות שאתה שואל לגביה היא בעיני חלק מובנה מהסדרה, והיא חלק ממה שמשך אותי לעסוק בעולם הזה. רציתי להעלות לדיון את השאלה - איך הוקמה ממלכה של נשים במקום כל כך גברי, ואיך זה משפיע על כל הסביבה שלהן?"

    הזמן שלה. עטרה פריש (צילום: נעמי מרוז)

    כתלמידת קולנוע, נדרשת לצפות בלא מעט סרטים ישראלים על הצבא, כולם במבט גברי, עם דמויות גבריות. מה חשבת עליהם בזמן אמת, מה את חושבת עליהם עכשיו, ואיך את מעמידה את "המפקדת" ביחס אליהם.

    "זו עבודת סמינריון? כי אני לא בטוחה שאני עדיין יודעת לכתוב כאלה. תראה, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל אני לא חושבת ש'המפקדת' זו סדרה על צבא. כן, היא מתרחשת בצבא, אבל זו בעיקר התפאורה שלה. בעיני, זה בכלל סיפור על התבגרות של נערות, על חברות של נשים, על שאיפות, על מאבקי כוחות. צר לי, אבל אין כל כך קשר בין סרטי הצבא שנעשו בישראל לבין הסדרה שלנו. 'המפקדת' מתכתבת עם 'קלולס' ו'ילדות רעות' יותר מאשר עם 'בופור'".

    אל תהרגי אותי, אבל היתה לי שאלה בשרוול על "אפס ביחסי אנוש", ונראה לי שזו משבצת שחובה לסמן עליה וי. נכון שהקשר בין היצירות מינורי, אבל ההשוואות בלתי נמנעות.

    "האמת שהיא לא זה ולא זה. 'אפס ביחסי אנוש' היא יצירה נהדרת שנורא נהניתי לצפות בה, אבל למעט מדי צבא בגזרת נשים, אני לא רואה קשר. אם כל ייצוג של נשים על המסך בכלל וביצירות על הצבא בפרט משווה אוטומטית ליצירה מסוימת אחת, זו תעודת עניות לדלות של הייצוג הזה".

    בלי שאלות על "אפס ביחסי אנוש". או על גדעון סער. אלונה סער ב"המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    נוסף לכך שכמעט כל הדמויות המרכזיות הן נשים, אפשר למצוא בסדרה גיוון גם מכיוונים אחרים. יש בה חיילות אשכנזיות ומזרחיות, כאלה שמוצאן רוסי וכאלה שמוצאן אתיופי, וגם חיילת לא רזה במיוחד, שהיא היחידה המעורבת בסצינת סקס וחושפת חלקים אינטיימים מגופה, לפחות בארבעת הפרקים הראשונים שראיתי.

    "האם שאלות של ייצוג חשובות לי? הן מאוד חשובות לי. מאוד מאוד חשובות לי", אומרת פריש ביחס לכך. "השאיפה שלי ושל ניר ברגר הייתה להיות כמה שיותר מדויקים - החל מהדיאלוגים, עם ניואנסים כמו 'פ"זניקית' ו'הקפצת הג"ס' וכלה בעיצוב המשרדים והאוהלים, וכמובן גם בליהוק. רצינו להתקרב כמה שאפשר לעולם שממנו צמח הסיפור, ובעולם הזה יש את הכל. ערב רב של ייצוגים וצבעים ורקעים. היה לנו חשוב שכל זה יצעק מהמסך".

    הדמויות ורוב השחקניות הן דור אחד אחרייך. עד כמה השירות הצבאי, לנשים ובכלל, השתנה מאז? איך ניר ואת שמרתם על האצבע על הדופק, למשל בכל הקשור לשפה ("בדוק" ועוד)?

    "אנחנו אולי נראים כמו אנשים בוגרים בני שלושים פלוס, אבל עמוק בפנים אנחנו שתי מתבגרות ששורצות באינסטה. המעברים לא היו חדים כמו שנדמה. וגם היו לנו שורה של מ"כיות ומכ"ים לשעבר שעזרו לנו לחדד את המונחים והמושגים העדכניים לטירונות העכשווית במגל".

    רק דבר אחד חסר בסדרה - ערבים וערביות. הסכסוך, הסיבה שבכלל יש צבא, לא מוזכר, לפחות לא בארבעת הפרקים הראשונים. האם מבחינתך הוא בכל זאת ברקע?

    "מצד אחד, קשה לראות את הסדרה ולא לשמוע את הטון הביקורתי שבה. מצד אחר, אם תחפש בה את הסכסוך, אתה לא תמצא. מה כן תמצא? את מה שהוא אולי המערך הכי איזוטרי בצה"ל, הכי רחוק מה'ליבה' של העשייה, הכי רחוק מהסכסוך. הוא מכשיר אלפי טירונים בשנה, אבל בהיררכיה הצבאית הוא בתחתית של הסדר עדיפויות. זה הסיפור שרצינו לספר - על עולם מקביל שבו צריך להילחם על A4 ולהחביא ניירות טואלט בכספת".

    תגלית נהדרת. ליר כץ ב"המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    יש בסדרה מגוון רחב של דמויות, ולכן גם הליהוק שלה עשיר - ומצוין. השם הכי מוכר בו הוא מיה דגן, אבל היא מגלמת תפקיד קטן. מבין החיילות הצעירות, השחקנית הכי מוכרת היא אולי מיה לנדסמן, שלאחרונה זרחה בסדרה אחרת של כאן 11, "חזרות". בצידה אפשר למצוא שחקניות צעירות ומצוינות שהיו עד כה מוכרות בעיקר למיטיבי לכת, למשל ליר כץ ונועה אסטנג'לוב.

    אלונה סער, שמגלמת את הגיבורה, היתה מוכרת עד כה בזכות הופעותיה בסדרת הנוער "פלמח", וגם בגלל זהותו של אבא שלה, גדעון סער. התקשורת הישראלית, שהיא כפייתית וקטנונית באופן כללי ולענייני ייחוסים משפחתיים במיוחד, אוהבת להציק לה בנושא. בסוף השבוע האחרון, למשל, התפרסם ריאיון איתה שתשעים אחוז ממנו הוקדשו למשפחתה, ועשרה אחוזים (אולי, בקושי) לסדרה. הימור שלי: לאור כישוריה של השחקנית, וההבטחה הטמונה בעוד, בעוד עשרים שנה היא כבר לא תהיה "הבת של גדעון סער". גדעון סער יהיה האבא שלה.

    "אלונה היא מתנה גדולה שניתנה לי בפרויקט הזה", אומרת פריש. "מהרגע הראשון שהיא נכנסה לחדר של המלהקת הילה יובל, היה די ברור שהתפקיד הזה שלה. אני לא חושבת שהצלחתי להבין אז עד כמה היא מוכשרת, אבל כן הבנתי מיד עד כמה היא מתאימה.

    "התפקיד של נועה הוא תפקיד שחששנו ממנו, ברור היה לנו שזו דמות שקשה יהיה לחלק מהאנשים להתחבר אליה. אלונה, בקסם שלה וברגישות שלה, מצליחה להגליש את החלקים המוזרים והמנותקים של הדמות בצורה שפשוט ממיסה לך את הלב. אני מחכה שכולם יראו שמדובר בשחקנית מופתית, עם ניואנסים וטכניקה של שחקנית בת חמישים, ויפסיקו כבר לדבר איתי על אבא שלה. יש לי עניין כזה שאני מפתחת רגשות אמהיים כלפי השחקניות שלי, הן ישר נהיות ילדות שלי, הן הכי טובות, הכי מוכשרות, הכי יפות, ומי שיגיד עליהן משהו רע - אני אפרק אותו".

    חוץ מאלונה סער, יש לי עוד קליקבייט טוב: בפרקים הראשונים יש כמה סצינות מקלחת. למה המקלחת תופסת מקום כל כך מרכזי?

    "מקלחות הן בין החוויות הכי זכורות לנשים מהטירונות שלהן. קשה לשכוח את הרגע הזה, את העירום המשותף, את הג'יפה בתעלה, את כפכפי האצבע, את סוגיית הבגד ים. עבורי זה זיכרון סופר טראומטי, לא חשפתי את הגוף שלי באופן הזה לפני כן ופתאום, בחסות צה"ל, אנחנו מצוות להתפשט בפומבי ולהרגיש אחלה. זה רגע קשוח, ולכן הוא היה חייב להיות על המסך מבחינתי".

    "אם מישהו יגיד משהו רע על השחקניות שלי, אני אפרק אותו". עטרה פריש (צילום: נעמי מרוז)

    במסגרת לימודיה, ביימה פריש את הסרט הקצר המשובח "מכתב אהבה למ"מ שלי", שהוקרן בין השאר בפסטיבל טרייבקה. לאחר מכן ניהלה בהצלחה את פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב. על יצירת "המפקדת" היא עמלה במשך כמה שנים, וכשסוף כל סוף הגיעה העת לצלם אותה, הגיעה גם הקורונה.

    "לקחתי את המגיפה באופן אישי", אומרת היוצרת. "חשבתי שהקורונה באה להשמיד לי את ההזדמנות הראשונה שלי בתעשייה. לצלם תוך כדי הסגר השני, בין בדיקות ובידודים, היה סיוט לא נורמלי, אבל גם חוויה מגבשת ומחזקת. המפיקים סער יוגב ונעמי לבארי הצליחו להביא אותנו לקו הסיום כנגד כל הסיכויים, וגם בן הזוג הבולדוזר שלי הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה".

    עם ובלי קשר לקורונה, ההפקה עמדה בפני אתגרים רבים - איך לצלם תשעים ניצבות בזמן המגיפה, או מה עושים כשיש בעיות עם התוספתן של הכוכבת יומיים לפני הצילומים. אך בסופו של דבר, אומרת פריש, האתגר הכי קשה היה לבחור שם לסדרה. בתחילה, קראו לה "כן המ"מ", אך בסוף הוחלט על המפקדת. "זה היה תהליך מייסר", מסכמת היוצרת. "בסוף זיקקנו את זה לשם הכי פשוט שאפשר".

    איך את מגדירה את הסדרה - קומדיה? דרמה? עד כמה היה קשה לשלב בין הדרמה והקומדיה?

    "האמת? מעניין אותי מה הצופים יחשבו. אני התייחסתי לטקסט הזה קודם כל כדרמה, וכדי שהיא תחלחל יותר טוב ללבבות של האנשים, אז היא גם מצחיקה, ואם היא מצחיקה, זה בכלל שהעולם הצבאי כל כך מופרך. די מדהים שלא היינו צריכים להמציא בו כלום".

    "לקחתי את הקורונה באופן אישי - מגיפה שבאה להשמיד לי את הקריירה". מתוך "המפקדת" (צילום: ורד אדיר)

    כמו כל סדרה ישראלית, גם את "המפקדת" ישווקו לחו"ל. מה מבחינתך אוניברסלי בה ואיך צופות שמעולם לא היו או יהיו בצבא יתחברו אליה?

    "מופרך מבחינתי לחשוב כרגע על מכירות לחו"ל, אבל לגבי האוניברסליות יש לי תשובה פשוטה. מה אוניברסלי בסדרה? הכל. זו בכלל לא סדרה על צבא, זו סדרה על נשים, ונשים זה דבר אוניברסלי, לפחות בפעם אחרונה שבדקתי".

    אם הסדרה יכולה להעביר מסר אחד לילדות ישראליות בנות 17 טרום גיוס שיצפו בה, מה היית רוצה שיהיה?

    "תביאו כפכפי אצבע למקלחות. וברצינות, המסר שלי הוא - 'הכל משחק', נראה לי שזה מסר טוב. ותוסיף גם אימוג'י של חיבוק. כי בא לי לחבק את הילדות האלה להגיד להן שיהיה ממש בסדר, לא משנה מה הן יעשו".

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully