בדרך לאוסקר, במאי "מורתי התמנונית" מדבר על ההצלחה המטורפת של הסרט

בעוד שבוע, במועד מאוחר בהרבה מהרגיל בשל הקורונה, יתקיים טקס האוסקר. בקטגוריית הדוקו, הפייבוריט כרגע הוא "מורתי התמנונית". זכייה שלו תכעיס רבים בעולם הדוקומנטרי, הטוענים כי לא בטוח אפילו שראוי להגדיר אותו כסרט תיעודי. מנגד, אם יקטוף את הפסלון, הרי שיבלוט כסרט שהכי הרבה אנשים בישראל ראו השנה.

יחד עם "נס בתא מספר 7" הטורקי ו"365 ימים" הפולני, "מורתי התמנונית" הפך באופן לא צפוי לאחד מלהיטי הנטפליקס הגדולים של תקופת הקורונה. הסרט, כזכור, עוקב אחר מערכת היחסים המופלאה שהתפתחה בין היצור התת-ימי בשמו הוא נקרא וחוקר טבע וצוללן דרום אפריקאי בשם קרייג פוסטר. החברות ביניהם לימדה אותנו רבות על מה שאנחנו עושים לטבע ועל מה שאנחנו יכולים ללמוד ממנו, ובתקופה המיוחדת הזו, לשיעורים האלה היו הרבה קונים.

רבות נכתב על הסרט בחודשים האחרונים, אבל במידה ועוד לא נחשפתם לסיפור מאחורי הפקתו, הנה הוא: ובכן, לפני קצת יותר מעשור, פוסטר התחיל לצלם בעצמו את המפגשים עם התמנונית. אז, דרכו הצטלבה בזו של פיפה ארליך, עיתונאית ומדענית ביולוגית שצללה עמו. הם הרכיבו גרסה ראשונית של הסרט, וזו הגיעה לידיו של ג'יימס ריד, קולנוען שכבר עמד בעבר מאחורי סרטי טבע, אם כי אף אחד מהם לא זכה לתהודה מיוחדת.

ריד זיהה את הפוטנציאל בחומרי הגלם הקיימים, אבל בנה את הסרט מחדש, והפעם סביב דמותו של פוסטר.

"כשפתחתי את המייל הראשון לגבי הפרויקט, לא היה לי שום מידע מוקדם לגביו, רק שזה סיפור על אדם ועל תמנונית", הוא מספר בריאיון בלעדי לוואלה! תרבות במסגרת קמפיין האוסקר של הסרט. "אמרתי לעצמי 'יאללה, נלחץ', וחשבתי שאקדיש לזה עשר דקות מזמני כדי לראות מה מדובר. בזמן הקצר הזה הבנתי איזה חומרים מדהימים יש כאן, אבל אני אוהב להציב ראיונות בתור הציר העלילתי, אז רציתי להציג אותם מהפרספקטיבה של פוסטר. נסעתי לדרום אפריקה לפגוש אותו, בדקתי איפה יהיה לו הכי נוח להתראיין, ובסופו של דבר בחרנו מקום שבו יוכל לשתות תה ולהביט באוקיינוס. דיברנו במשך שלושה ימים. בסוף שלושתנו יצאנו מותשים, אבל אני חושב שקיבלנו ממנו נקודת מבט מיוחדת ואותנטית".

פיפה הגדירה אותך כמראיין הכי טוב שיש. אולי לפני שאני מתחיל לשאול אותך שאלות, אני צריך קודם כל לשאול אותך איך מראיינים.

"אני חושב שהחוכמה היא לא להתייחס לראיון כראיון, אלא כשיחה. צריך לייצר מרחב סבלני, שיהיה למי שמולך מספיק זמן להיפתח כמו פרח, בקצב שלו. יש כאלה שיתיישבו מולך וישר יספרו לך את סיפור חייהם, ויש כאלה שלוקח להם קצת יותר זמן. הטכניקה צריכה להיות שלא תהיה טכניקה, שהם לא ישימו לב שיש מצלמות בכלל, והרגעים הכי מעניינים והכי חזקים הם אלה שבכלל לא תיכננת ולא חשבת עליהם, ובטח לא לחצת לקראתם".

ריד הבריטי נולד בניוקאסל. "אני יודע שקבוצת הכדורגל פה זה עניין גדול, אבל מעולם לא התעניינתי בענף", הוא מודה. "עם זאת, המורה שהכי השפיע עליי בתיכון היה המורה לספורט, מיסטר מיצ'סטון. הוא לא לימד אותי שום דבר יצירתי, אבל הוא החדיר בי מוטיבציה יותר מכל מורה אחר, ועל מגרש הספורט למדתי את כל מה שאני יודע על עבודת צוות, וזה מאוד משמש אותי בעשייה הקולנועית שלי".

בנעוריו, הוא מספר, טייל עם משפחתו בצרפת. "שם, ביערות, פגשתי לטאות ענקיות ואקזוטיות מהסוג שאין באנגליה", משחזר הבמאי, הנמצא כעת באוגנדה, בה הוא מצלם פרויקט חדש וסודי לנטפליקס. "המפגש הזה גרם לי להתחיל להתעניין בעולם החיות, אבל לא ידעתי ולא האמנתי שאוכל לעבוד בזה, כי לא ידעתי שיש עבודות שקשורות בנושא. הייתי תלמיד בינוני ועצלן, אז כשנרשמתי לאוניברסיטה, הבנתי שהסיכוי היחיד שלי להצליח הוא אם אלמד משהו שאני ממש אוהב - אז בחרתי זואולוגיה".

אם היית יכול לשאול את התמנונית שאלה אחת, מה היית שואל?

"אולי הייתי שואל אותה מה היא חושבת, אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה לשאול אותה משהו. זה היה מקלקל את כל הקסם. הקסם של הסרט טמון בכך שאנחנו לא יודעים מה היא חושבת. זה מה שסחף את פוסטר וזה לדעתי מה שסוחף את הקהל. זה מין משחק שכולנו מוזמנים להשתתף בו: אנחנו לא יודעים מה התמנונית מרגישה אבל יכולים להביט בה ולנסות להסיק את התשובה מהתנועות שלה. זה משחק שאין בו מנצחים ואין בו מפסידים, כי לעולם לא נדע את התשובה בוודאות".

זה מדהים שאנחנו חיים עם יצורים שעולם לא נדע מה בדיוק הם חושבים. אני חושב על זה הרבה בהקשר של הכלבה שלי.

"בשלב מסוים אתה מתחיל לקבל את זה שלא תדע מה הכלב שלך חושב. זו השלמה עם אי הוודאות שהיא מנת חלקם של כולנו".

"מורתי התמנונית" הצליח כמעט בכל העולם, אבל יש מדינות בהן הצליח במיוחד - וישראל היא אחת מהן. "זה מדהים", אומר על כך ריד. "מילא שהסרט הצליח בדרום אפריקה או במדינות שיש להן קשר ישיר לעלילה שלו, אבל בישראל? זה ממש מפתיע. ידעתי שיש לנו חומרים טובים, אבל חשבתי שההצלחה תישאר במחוזות הנישה. לא האמנתי שהסרט יהיה כל כך פופולרי".

שאלה מוזרה: איך הסרט התקבל בקוריאה, מדינה שבה אוכלים תמנונים?

"כן, זה מאכל די נפוץ שם, אבל אני לא רוצה לעשות להם יחסי ציבור שליליים. בכל מקרה, לא שמעתי חוות דעת על הסרט מקוריאה".

איך קרייג פוסטר מתמודד עם ההצלחה?

"הוא קצת מבולבל. מצד אחד, הוא שמח שהסרט הזה מגיע להרבה אנשים, כי המסר חשוב לו. ברמה האישית, כל הרעש סביב הסרט גדול עליו. הוא אדם פרטי שנהיה מפורסם בין לילה, אבל הוא מופנם שלא מחפש את אור הזרקורים ולא נהנה מזה כפי שאחרים אולי היו נהנים".

הזכרת את "המסר של הסרט". מה המסר מבחינתך?

"תמשיכו להתעניין בטבע, תביטו בו מקרוב. ככל שאנחנו קרובים אליו יותר, ככה הוא רלוונטי יותר. זה לא עולם אחר, זה עולם שאפשר ללמוד ממנו הרבה. מהתמנונית למדתי שהכל אפשרי. אפשר להתגבר על הכל. אין משהו שהוא לא אפשרי".

ההצלחה של הסרט היתה חוצת גילאים. מי הצופה הכי צעיר שפגשת?

"אני לא יודע מי הכי צעיר, אבל אני יכול לספר לך שהבת שלי בת שלוש, והיא צפתה בסרט ונסחפה בתוכו כפי שלא ראיתי אותה מעולם. לפעמים הסרט קצת הפחיד אותה, אבל היא הוקסמה ממנו לחלוטין".