יש דין, יש דיין, יש אילנה דיין ויש אושרת דיין מועלם. האחרונה מתנדבת כחובשת ב"איחוד הצלה". לדבריה היא הגיעה לזירת ניסיון ההתאבדות של יהודה משי זהב, חוותה את התמונות הקשות שנגלו לפניה, והמשיכה לשבת דקות ארוכות עם אשתו, תוך כדי שהיא מרגיעה אותה במהלך ניסיונות ההחייאה. לאחר מכן התייצבה דיין מועלם מול המיקרופונים והמצלמות של כלי התקשורת, והטילה את האחריות על המעשה הקיצוני של משי זהב דווקא על התקשורת.
התמונות שודרו בכל מקום. גם הדברים הבוטים שלה. "מי שצריך לתת את הדין זה דווקא אתם, מהתקשורת, שבשנייה הוציאה עליו תחקיר כל כך גרוע שגמר אותו. איך אפשר לעשות כזה דבר לבנאדם?", אמרה, והמשיכה לתקוף את קברניטי קשת 12 על הכוונה לשדר את תחקיר "עובדה", אותו היא כינתה "פשע". אגב, בדיקה זריזה ברשתות החברתיות מגלה שדיין מועלם מצהירה שהיא עובדת בערוץ המתחרה, רשת 13.
באופן אירוני, כל כלי התקשורת שדחפו בפניה של אושרת דיין מועלם מיקרופונים, הוכיחו את הטענות שלה. והרי, עם כל הכבוד להתנדבותה המבורכת, למי בכלל אכפת מהדעה של הפרמדיקית הנסערת על שידור תחקיר עיתונאי? למה התמונות האלה שודרו בכלל? ואם כבר אנחנו בשלב השאלה הזהה לכל כלי התקשורת, ממתי התחיל הטמטום הזה של לראיין מתנדבים של כוחות הצלה בשטח? יש למד"א דוברות שיודעת לפעול לפי כללי החיסיון הרפואי, מה פתאום שהפרמדיקית תחשוף פרטים אישיים מתוך זירת התאבדות?
העולם הוא מורכב. לכל דבר יש כמה צדדים. וכך למשל יכול אדם להקים ארגון שכולו חסד, נתינה ואהבת חינם, ומצד שני הוא יכול להיות מפלצת. פיצול האישיות הזה קיים גם בתקשורת הישראלית, שמצד אחד רודפת אחר רייטינג באמצעות אייטמים זולים וצהובים - ומצד שני, עדיין קיימים בה תחקירים כמו זה של אהרן רבינוביץ ושירה אלק בעיתון "הארץ", שחשף את פרצופו האמיתי של יהודה משי זהב. התחקיר הזה עשה משהו שלא עשתה המדינה, הקהילה או המשטרה. התחקיר הזה עצר מפלצת.
בכל יום שעובר בלי שאלק ורבינוביץ מקבלים לעצמם את פרס סוקולוב הוא יום מבוזבז. למעשה, לא מופרך היה לדרוש שאת פרס ישראל שהיה אמור לקבל יהודה משי זהב היו מעבירים לשני העיתונאים האמיצים, ששמו סוף לאחד מהסיפורים הכי מעוותים שהתחוללו לכולנו מתחת לאף. מי יודע כמה קורבנות פוטנציאליים ניצלו בזכות התחקיר של "הארץ".
לפי שלל התחקירים והכתבות שפורסמו עד כה, יהודה משי זהב תקף מינית נשים, גברים וילדים. היה שם לכאורה דפוס של התעללות מינית מתמשכת שממנה נפגעו כל כך הרבה בני אדם. מדובר באירוע טרור מיני ונפשי. בהחלטתו לשים קץ לחייו, משי זהב הפך את עצמו למחבל מתאבד. שהיד מיני. בלי להביע חרטה או לקחת אחריות למעשיו, משי זהב הטיל על הקורבנות שלו עוד שכבה של טראומה ואשמה. זה היה המסר האחרון שלו לכיוון האנשים שניסו לפרוץ את חומת השתיקה סביבו. זה "העונש" שלהם על כך שהם העזו לדבר.
בתוך המציאות האכזרית הזאת, עצם השאלה "האם צריך לשדר את התחקיר של אילנה דיין בעובדה?" שעלתה במהלך היום הייתה מגונה, ובעצם שירתה את הנרטיב של הצד הפוגע. אסור להשתיק את הקורבנות ששרדו את יהודה משי זהב, ובטח שאסור לתת לאדם שפגע בהם להמשיך לזרוע בהם אימה.
זו הייתה התכנית ה-700 של "עובדה", והיא הציגה את אחד הערבים המתוחים שעברו על אילנה דיין. זה לא היה התחקיר הכי טוב שהוצג ב"עובדה", רחוק מכך, אבל לאור הנסיבות, הוא בהחלט היה אחד החשובים. קשה שלא לשפוט כל דבר שקורה על המסך של קשת 12 דרך משקפיים ציניות של אינטרסים כלכליים, אבל זה היה מין ערב כזה שגם מסחטת הרייטינג הייתה חשובה. האם ההתלבטות הארוכה והמתוקשרת לאורך היום בשאלת השידור נועדה כדי למשוך עוד צופים למשדר? יכול להיות. ומצד שני, אם יותר אנשים נחשפו למחדל שגרם למפלצת להסתובב בינינו במשך מספר עשורים, זה שווה את זה.
כאמור, התחקיר עצמו לא היה חף מבעיות. עורכי "עובדה" כנראה התאהבו קצת יותר מדי בחומרים שאספו על משי זהב לקראת כתבת פרופיל שהתכוונו לשדר עליו לרגל זכייתו בפרס ישראל, רגע לפני שעיתון "הארץ" עצר את הפארסה הממלכתית. הראיונות המלטפים עם משי זהב במשרדי זק"א ובתא המעצר במגרש הרוסים בירושלים נראו קצת מחוץ למקום. כשמעליו המילים "זין עליכם", יושב משי זהב על מיטת עציר ומספר על מעלליו בימיו כמנהיג מחתרת קש"ת הקיצונית. מטריד לחשוב שאלמלא הפרסום ב"הארץ", זו הייתה הכתבה שהייתה מתפרסמת בסוף, והטורף המיני המסוכן היה מקבל עוד כתבה מתחנפת בתקשורת המקומית על סיפור הסינדרלה המקומי של נטורי קרתא.
חצי האשמה נשלחים לכל כיוון. "עובדה" מאשימה את החברה החרדית ככזאת שלא מסוגלת להתמודד עם פושעים מיניים, ומסרבת לשתף פעולה עם הרשויות. המשטרה מוצגת כשלומיאלית במקרה הטוב וכמושחתת במקרה הרע, שמעדיפה לדאוג לאינטרסים זרים במקום לעצור עבריין מיני. אלא שאשמה גדולה מונחת גם לפתחה של החברה החילונית, שהתמסרה בקלות לדמות הכריזמטית שהציע לה יהודה משי זהב, כולל הסיפור, הכמעט הוליוודי, על האנטי-ציוני שהשחית את קבר הרצל ולבסוף זכה להדליק משואה. באופן לא מפתיע, הזווית הזאת של הסיפור כמעט לא זכתה להתייחסות רצינית בתחקיר.
"עובדה" שלפה מהארכיון קטע מתוך התכנית "לימוזינה", שם התארח יהודה משי זהב בריאיון אישי אצל גיל ריבה. לפי דיין, זה היה השלב בו משי זהב הפך לסלב שמקובל על הציבור החילוני בישראל. מבלי משים, דיין עשתה בדיוק את אותו הדבר, והיוותה כלי עבור משי זהב להמשיך ולהתל בציבור החילוני.
הגילויים על התנהלות המשטרה בחקירה שנערכה בעבר בעניינו של משי זהב חשובים כמו שהם מרתיחים, אבל שיאו של התחקיר הגיע עם העדויות של הנפגעים והנפגעות, חלקם בפנים גלויות. כששי לי תבל מראה את התמונה שלו מגיל 12, ומזכיר שככה הוא נראה כשמשי זהב שיכר אותו ואז עשה בו את זממו לכאורה, הדם קופא. וזה עוד כלום לעומת הסצנה בבית קברות, שנשמעה כאילו נכתבה עבור סרט אימה קיצוני.
פרקליטו של משי זהב, עו"ד אפרים דמרי, התארח כמעט בכל מהדורות החדשות. בניסיון נואש להפוך את מרשו לקורבן של הפרשה. הוא חזר לפרקטיקה הדוחה ביותר בספר המהלכים של עורכי הדין הפליליים - והאשים את הקורבנות בעלילת דם. קנוניה של עשרות מתלוננים ומתלוננות שקשרו קשר כדי להפיל אדם חף מפשע. לזכותם של דני קושמרו, תמר איש שלום ואודי סגל - הם ידעו להתמודד עם דמרי די בקלות. ככה זה כשמתרגלים להדוף בשגרה טענות על "תפירת תיקים" מצד האנשים החזקים בישראל.
התקשורת הישראלית חוטפת ביקורות קשות על בסיס יומי, לא פעם בצדק רב, אלא שסיפור משי זהב מזכיר את החשיבות של עיתונות חזקה ואמיצה. עו"ד דמרי חזר על המנטרה לפיה "בשביל דברים כאלה יש משטרה", כך גם הפרמדיקית אושרת דיין מועלם שהוזכרה בפתיח שדרשה למנוע את שידור התחקיר וקראה "לתת לאנשים הנכונים לעשות את העבודה". אלא שאם יש דבר אחד שתחקיר "עובדה" הזכיר לנו זה שיש מקרים בהם אי אפשר להסתמך על המשטרה. את הפרשה הזאת לא חשפו "האנשים הנכונים" אלא עיתונאים מעיתון די מושמץ. במקום בו המשטרה ניסתה לכאורה לטייח, העיתונאים לא הותירו אבן על אבן, רדפו אחרי כל קצה חוט, והכל במטרה לחשוף את האמת. הם עשו את זה באמצעות אנשים טובים כמו צביקי פליישמן ורחלי רושגולד מעמותת מגן, שמפעילים את עמוד הפייסבוק "לא תשתוק" ופועלים למען חשיפת אנסים ופדופילים בחברה החרדית. הנה לכם עוד כמה מועמדים אנונימיים שיותר מראויים לפרס ישראל.
בסופו של דבר, זו תזכורת לכך שהעולם הוא מקום מורכב. יהודה משי זהב חתום על מפעל חיים מרשים והוא ייזכר בדפי ההיסטוריה כאיש רע שעשה גם הרבה טוב. מפלצת שחתומה על מוסד של חסד. בזמן כתיבת שורות אלה מצבו ממשיך להיות אנוש. מדובר בטרגדיה אמיתית עבור משפחתו, אך גם בשעה זו חשוב להדגיש: הקורבנות של משי זהב ראויים להישמע ויש לנו חובה להקשיב להם. כן, גם ביום בו הוא ניסה להתחמק מאחריות על מעשיו.