השם הבנאלי "ערב עם שי שטרן" מעיד בדיוק על תוכן התוכנית

    למרות מעבר הדירה מרשת לכאן 11, אין הרגשה גדולה של רעננות בגרסה החדשה של התוכנית של שי שטרן. תוכנית הפתיחה לא הייתה מצחיקה במיוחד, מקורית במיוחד או מעניינת במיוחד, גם מבחינה הפורמט הטלוויזיוני וגם מבחינת התוכן

    נדב מנוחין
    בשורה גדולה אין כאן. שי שטרן (צילום: מיכה לובטון)

    התאגיד השיק אמש (מוצאי שבת) תוכנית חדשה, כלומר ישנה-חדשה - "ערב עם שי שטרן", שהיא גלגולה הנוכחי של "שי בשידור", ששודרה בעצמה לאורך כמה שנים טובות בערוץ 10 ובהמשך ברשת 13. את שטרן אין צורך להציג, וגם לא את התוכנית שלו: פאנל שמשלב אורחים ומצחיקנים עם כמה כתבות חוץ מדי סוף שבוע, ומנחה עם טון אירוני שתמיד נדמה שהוא קצת מסתלבט על כל הסיפור.

    למרות מעבר הדירה, אין הרגשה גדולה של רעננות בגרסה החדשה של התוכנית, שעלתה בתאגיד כחודש בלבד לאחר שירדה מהאכסניה הקודמת. תוכנית הפתיחה לא הייתה מצחיקה במיוחד, מקורית במיוחד או מעניינת במיוחד, גם מבחינה הפורמט הטלוויזיוני וגם מבחינת התוכן. שמה הלא-יומרני של התוכנית קולע, אם כן. בשורה גדולה אין כאן.

    עוד בוואלה!

    זה לא היה התחקיר הכי טוב של "עובדה", אבל ההחלטה לשדר אותו הייתה החשובה בתולדות התכנית

    לכתבה המלאה
    האורחים דווקא היו מעניינים. מוני מושונוב ועדי נוימן (צילום: צילום מסך, כאן 11)

    במסגרת כתבת החוץ הראשונה בתוכנית, שטרן פגש לשיחה את דן שילון, בתירוץ של 30 שנה לתוכנית המעגל, עם חומרים שהיו בכל שיחה שנעשתה אי פעם בטלוויזיה על המעגל מאז שהתוכנית ירדה משידור. אבל השיחה בכל זאת זיקקה איזו נקודה. שילון סיפר שהשתדל להיות קשוב לאורחים שלו, ושטרן נדרך, משועשע: "מה, ממש להקשיב למרואיינים?".

    זה כאילו מצחיק, אבל הבדיחה הזאת מסכמת את התוכנית של שטרן בקליפת אגוז. הוא הביא מרואיינים מעניינים לתוכנית, בתמהיל לא רע בכלל - הספורטאית מורן סמואל, אשת העסקים עדי נוימן, הקומיקאי מוני מושונוב, אנשים שדווקא היה להם מה להגיד ולשתף, כל אחד בתחומו - אבל רוב הזמן נראה היה ששטרן עסוק יותר בלמצוא את הטיימינג הנכון להוריד איזה פאנץ' סתמי במקום להתעניין. מה שנשאר הוא שפע של שיחות חביבות שלא מגרדות דבר, קצת סטנדאפ (לאה לב מסכמת את השבוע, יונה קפח מספרת בדיחות על זוגיות, הדר לוי חוברת לספורטים שמתאמנים לאולימפיאדה), אבל רוב הזמן - בעיקר חיוורון. כאמור, שום דבר באמת מסעיר, סאטירי, חתרני או סתם קורע מצחוק.

    האמת היא שכתבת החוץ השנייה בתוכנית הפריעה לי יותר. שטרן יצא לברר אם הפנתרים השחורים אכן לא היו נחמדים, בעקבות הציטוט ההוא של ראש הממשלה דאז. בגלל שהכול זו דאחקה, הוא הלך לפגוש את הנכד של גולדה ואת ותיקי המחאה ההיא, וגם את זה הפך לסמול טוק חצי רציני-חצי אווילי בגובה הרצפה. האם הרווחנו משהו מכתבת השטח הזאת? לא שאסור לצחוק, לא שכל דבר במדינה הזאת חייב להיות רציני וכבד, אבל הטון האדיש-משועשע של התוכנית מעלה את התחושה הלא נוחה שאין לה באמת שום עניין באנשים שהיא מארחת או בסיפורים שהיא עוסקת בהם, ואם כך - מה בעצם הטעם בכל זה?

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully