הבוקר נפגשתי בקפה השכונתי שלנו עם תומר שושן, הבמאי המוכשר של המועמד הישראלי הנהדר לאוסקר "עין לבנה" אשר הגיע לטקס עם המשלחת של הסרט. הוא סיפר לי שהוא לא ישן כבר שבוע, שהוא לא מצליח להירדם ושאל אם יש לי עצה. סיפרתי לו ששבועיים לפני טקס האוסקר ב-2019 גם אנחנו לא ישנו דקה. אשתי ג'יימי ואני פתחנו סוג של חמ"ל בבית שלנו וניסינו לעשות יחסי ציבור בעצמנו עם תקציב מוגבל ובלי נסיון של איך עושים בדיוק את זה. תחושת השליחות שלנו התערבבה עם התרגשות עצומה והורדת ציפיות אוטומטית כדי להגן על עצמנו מאכזבה שציפינו שתגיע. הרי מה בכלל הסיכוי שסרט אלים, נוקב וקשה כל כך על גזענות באמריקה יביא אוסקר?
ככל שהימים חלפו ורגע האמת התקרב, נפוצו שמועות מאתרי הימורים. מומחי אקדמיה התיימרו להצהיר מי יזכה, אתרים חשובים פרסמו את הביקורת שלהם, יחצ"נים יצאו בהצהרות הפוכות והבנו שאי אפשר יותר לנוע בין תקווה לייאוש ולהתיש את עצמנו במה יהיה. החלטנו לשחרר, להניח לסטטיסטיקות ולפרשנויות ופשוט להנות מהרגע: מהמסיבות, החליפות, השמלות, הראיונות, הקוקטיילים והמפגשים הפסיכיים עם אגדות קולנוע בארוחת הצהריים שארגנה האקדמיה. ביום של הטקס לקחנו כדור הרגעה (אולי אפילו שניים) ויצאנו לערב מפתיע עם אפס ציפיות, ללא נאום מוכן או ציפייה ובסוף יצא לנו ערב שלא נשכח לעולם.
השנה המציאות שונה. לוס אנג'לס מנומנמת, הרחובות די שוממים, המסעדות חצי סגורות והאווירה מחלחלת לאקדמיה שהעבירה את הטקס ללוקיישן אחר במתכונת מצומצת מאוד, בלי מנחה ובכמה אולמות נפרדים. השנה חברי אקדמיה (שאני אחד מהם) לא צפו בסרטים המועמדים בהקרנות על מסך גדול. הלינקים עלו לאתר אקדמיה מיוחד שם צפינו בהם במסך יחסית קטן. למרות הכל, השנה נכנסו לרשימת המועמדים סרטים שיצרו נשים מוכשרות ורשימה לא מבוטלת של יוצרים לא־לבנים, אסייתים ושחורים, שסוף סוף קולם נשמע. שנת 2021 באקדמיה האמריקאית הפכה מבלי ששמנו לב לפוליטית יותר, מגוונת יותר, חברתית יותר, פחות מסחרית ורחוקה מהוליווד המיינסטרימי הממסדי הלבן. זה תהליך מבורך ביותר ליוצרים אבל קצת פחות לרייטינג של הטקס שהולך ונשחק משנה לשנה.
ובכל זאת, יש לנו השנה מועמד ישראלי מעולה ומאחוריו מדינה שלמה שגאה ומשוועת לעוד יצירה ותרבות. אני מאחל בהצלחה לתומר ולצוות "עין לבנה". אל תשכחו לנשום וליהנות מהרגע. זה הרגע שלכם.
