כמו משחק כדורגל דל אירועים שמסתיים עם רצף של התקפות ושערים, כך גם טקס האוסקר שהתקיים הלילה בלוס אנג'לס: רובו היה מנומנם, שלא לומר משמים ותמוה, עד שהגיעה חצי השעה האחרונה, ועמה רצף רנדומלי וביזארי של אירועים.
מה לא היה שם? גלן קלוז, שהפסידה את האוסקר בפעם השמינית, עינטזה בישבנה במהלך קטע מוזיקלי; הקליפ שנבחר לייצג את "אישה צעירה מבטיחה", מלכתחילה אחד הנפיצים מבין המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, הציג סצינת יריקה - הפרשה גרפית שאנחנו לא רגילים לראות בטקס שמרני ומשפחתי כמו האוסקר; והפרס היוקרתי, שמזה עשרות שנים נועל את האירוע, חולק במפתיע שלישי מהסוף, והשאיר את הבמה לשני פרסים אחרים - בקטגוריית השחקנית הראשית והשחקן הראשי.
ואז הגיעו שתי ההפתעות הגדולות של הטקס: פרנסס מקדורמנד גברה על שתי הפייבוריטיות הבולטות, ויולה דיוויס וקארי מליגן, וזכתה באוסקר על הופעתה הנהדרת כרגיל ב"ארץ הנוודים". זו הפעם השלישית בה היא זוכה בפסלון בקטגוריית השחקנית הראשית, הישג שאף שחקנית פעילה לא יכולה להתהדר בו (אפילו לא מריל סטריפ, שזכתה בו פעמיים, ופעם נוספת בקטגוריית שחקנית המשנה). בפעם הראשונה זה היה על "פארגו", בפעם השנייה על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" וכמו אז, גם הפעם השחקנית חגגה את המעמד עם נאום בלתי נשכח, שבשיאו יללה כמו זאבה.
וכשהזאבים מייללים, זה סימן שהכאוס מעבר לפינה, וכך אכן קרה. המפיקים, בראשם סטיבן סודברג, בחרו להשאיר את פרס השחקן הראשי לסוף, כנראה במחשבה שהזוכה בו יהיה צ'דוויק בוזמן המנוח, וכך הטקס יסתיים באקורד מרגש. המצביעים חשבו אחרת, ובחרו להעניק את הפסלון לאנתוני הופקינס.
הזכייה השנייה של הוולשי בפסלון, כשלושים שנה לאחר שעשה זאת לראשונה הודות ל"שתיקת הכבשים", היתה יכולה לספק רגע לפנתיאון - אלא שהשחקן לא נכח בטקס. לחואקין פיניקס, שהגיש את הפסלון במבט משועמם מהרגיל, נותר רק לבהות באוויר, וכך האירוע הסתיים לו באנטי-קליימקס, בלי נאום ובלי מוזיקה, כמו מכשיר חשמלי השובק באחת בגלל קצר חשמלי. כמו במקרה של הבלבול בין "לה לה לנד" ו"אור ירח", נראה שהאוסקר האמריקאי שוב יישם את הלקח של פרסי אופיר: בימינו, בשביל אקשן, עניין ורגעים בלתי נשכחים, עדיף כאוס שכונתי על הפקה מתוקתקת.
ההפסד הכפול של ויולה דיוויס וצ'דוויק בוזמן, שניהם כוכבי "הבלוז של מא רייני", גרע שני פסלונים פוטנציאלים מארון התארים של נטפליקס. תאגיד הענק סיים את הערב עם שבעה פרסים - שיא אישי מבחינתו, שיא לשירות סטרימינג כלשהו, ויותר מכל אולפן הוליוודי קלאסי שהתחרה הערב. עם זאת, רובם היו בקטגוריות הפחות מרכזיות, מלבד אולי הזכייה השנויה במחלוקת של "מורתי התמנונית" בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך. "משפט השבעה משיקגו" שהיה מועמד מטעמם לשישה פרסים, זכה בסופו של דבר באפס, והזוכים הבולטים היו של האולפנים המתחרים.
עם ובלי קשר לקורונה, זו היתה שנה הישגית באופן חסר תקדים לנטפליקס - בגזרה הקולנועית והטלוויזיונית, אצלנו ובשאר העולם, אבל שירות הסטרימינג עדיין מתקשה לקבל מן האוסקר את החותמת שהוא כה משתוקק לה.
אחת הזכיות של נטפליקס היתה בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר - "זרים מוחלטים", שניצח בין השאר את "עין לבנה" של תומר שושן. ההישג של המתחרה הישראלי היה בעצם ההעפלה לגמר. לא היה לו סיכוי מול הזוכה, שהסתייע לא רק בתמיכה של שירות הסטרימינג, אלא גם בנושא הרלוונטי והאקטואלי שלו - אלימות משטרתית נגד שחורים בארצות הברית. היו בסופו של דבר לא מעט הפתעות בטקס, אבל בקטגוריה הזו לא היה מקום למהפכים.
בשעה שישראל שוב יצאה מן הטקס בידיים ריקות, מדינה קטנה עוד יותר ממנה זכתה בשני פסלונים. פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר הוענק ל"עוד סיבוב", הנציג הדני, הרביעי מן המדינה הזו שזוכה בקטגוריה בארבעים השנה האחרונות; ובפרס העריכה זכה מיקל נילסן, אף הוא מדנמרק, על עבודתו ב"צלילי המטאל" דובר האנגלית.
ההצלחות הללו לא מקריות. הן נובעות מהתנהלות נכונה של התרבות הדנית, בכל השלבים שלה: מלימודי הקולנוע, דרך ההכשרה של הבוגרים והבוגרות ועד היקף ואופי התמיכה הממשלתית. דברים דומים אפשר גם לומר על קוריאה, שגם היא מפתחת מסורת של זכיות: בשנה שעברה היה זה התסריטאי-במאי בון ג'ון-הו על "פרזיטים" והשנה יו יונג-יון, שזכתה באוסקר לשחקנית המשנה על הופעתה ב"מינארי". אנחנו, לעומת זאת, לא נזכה בפסלון (ולא נעפיל ליורו) גם בעוד עשור.
שני הדנים דווקא נכחו בטקס, אבל אירופאים ואסייתים אחרים הגישו את הפרס או קיבלו אותו מעבר לים - וההפקה טרחה לשלוח אליהם צוות צילום מיוחד, כדי שאף אחד לא יצטרך לעלות בזום. אחרי שנה שבה השתעבדנו כמעט לחלוטין לשיטה הזו, האוסקר הוכיח שאפשר גם אחרת. קצת מוזר שזה הלקח הכי חשוב מן הערב ההוליוודי הגדול של השנה, אבל היה ברור שזה יהיה ערב משונה.
במהלך הטקס נשברו כמה שיאים שונים ומשונים. חלקם כבר ציינו. אחרים: אנתוני הופקינס ("האבא") הפך בגיל 83 לשחקן הכי מבוגר שזכה באוסקר; אן רות' זכתה באוסקר על עיצוב התלבושות של "הבלוז של מא ראייני" והפכה בגיל 89 לאישה הכי מבוגרת שזכתה בו, בכל קטגוריה. הסרט זכה גם בקטגוריית עיצוב השיער והאיפור, ובכך נקבע תקדים נוסף. הפסלון הוענק לצוות משולש: סרג'יו לופז-ריביירה ומיה ניל וג'מיקה ווילסון, שהן הנשים השחורות הראשונות שזוכות בקטגוריה הזו.
עם זאת, סביר להניח כי הנתון שהכי ידובר בו בקרוב הוא נתוני הרייטינג של הטקס, שמן הסתם ימשיכו את הצלילה שלהם. לא ברור לי למה טורחים להתחשב במספרים האלה: יותר ויותר אמריקאים צורכים את אותו התוכן בדרכים אחרות. גם אני, שראיתי את הטקס באמריקה, לא צפיתי בו בטלוויזיה, וכפי שצייצה שרה פולי, הדרך הכי מהנה לראות אותו היתה בטוויטר.
ירידה בשיעורי הצפייה היא תמיד כותרת טובה, וסביר להניח שישתמשו בה כדי לנעוץ עוד מסמר בארון הקבורה של האוסקר, ואטרקטיבי מזה - של הקולנוע בכלל. ברור שגם יש אנשים שיהיה להם נעים יותר לעשות זאת דווקא בשנה שבה אישה לא לבנה זוכה בפסלון.
בימים שלפני הטקס קראתי ביוגרפיה חדשה של אלפרד היצ'קוק. מסופר בה איך מכירות הכרטיסים לבתי הקולנוע בארצות הברית צנחו באופן כה דרסטי בין 1946 ל-1960, שהאולפנים ההוליוודיים נכנסו לפאניקה והיו משוכנעים כי הטלוויזיה עומדת להכחיד אותם. גם הבמאי הבריטי, שהיה אז הקולנוען המפורסם בעולם, נאלץ להסיק מסקנות, והפיק סדרה למסך הקטן. היום כבר היו נותנים לזה את הכותרת "אפילו יוצר הקולנוע הגדול בתבל מבין שהקולנוע מת".
ובכן, את הקולנוע הספידו אז ומספידים גם עכשיו. הוא שרד אז, ואולי ישרוד גם עכשיו. בנאום הזכייה שלה, הפצירה מקדורמנד בקהל לצפות ב"ארץ הנוודים" על "המסך הכי גדול" שאפשר ברגע שרק יוכלו. מי כמוה, שהנציחה הערב את מעמדה כאחת השחקניות הגדולות בדורנו, מבינה את חשיבותה של החוויה הקולנועית - והיא לא לבד. כיוון שבאופן לא מתוכנן הנאום שלה נעל את הטקס, זה גם המסר שסיכם אותו. עכשיו, נותר רק לחכות שהאולמות בישראל ייפתחו סוף כל סוף. מי יודע, אולי הטוב מכל עוד לפנינו.