"כאוס", "השפל הגדול ביותר בתולדות המדינה", "פוגרום חוקתי", "פיגוע נגד שלטון החוק". אלה הם רק חלק מהדימויים הקיצוניים שהוצמדו אמש בשלושת הערוצים הגדולים לישיבת הממשלה הסוערת. המסגור הדרמטי לא מוגזם לשם שינוי. "ישיבת הצעקות" (חדשות 12 ו-13) או "ישיבת הצרחות" (חדשות 11) נגמרה בכך שנאשם בפלילים עבר ביודעין על החוק (שהוא עצמו העביר) ומינה לתפקיד (שאסור לו למנות בגלל ניגוד עניינים) את אחד ממקורביו הבולטים ביותר, שהיה בעבר יועץ התקשורת הצמוד שלו - בניגוד לקביעת היועץ המשפטי לממשלה.
זה באמת דרמטי. וזה לא נורמלי. וזה לא צריך לקרות. וזה פיגוע, פוגרום, שואה, צרה ומצוקה. הכל נכון. מצד שני, זה גם קצת מתחיל לשעמם. בעידן שבו כמעט כל ערב נפתחת מהדורת החדשות המרכזית של ישראל עם פרצוף זחוח של פרשן פוליטי שמכריז על "דרמה", קשה להתרגש מעוד ערב של נוכלות פוליטית בוטה. ככה זה. הילד זעק "זאב" שוב. ביג דיל. הדמוקרטיה הישראלית נקברה פה פעם אחת יותר מדי, ועכשיו, כשזק"א הגיעו לאסוף את חלקי גופתה, כבר אין מי שיתאבל עליה.
זה לא "רק ביבי" או "רק לא ביבי". האמת היא שזו בכלל לא סוגיה מהעולמות הפוליטיים, אלא ממחוזות ההיגיון. לא צריך להבין את נבכי החוק המשוקץ שהביא לעולם את הממשלה הפריטטית. זה נטו עניין של שכל ישר. נאשם בפלילים לא יכול לקבוע את זהותו של שר המשפטים. פשוט לא. לא צריך בשביל זה ייעוץ משפטי מדופלם או פסיקת בג"ץ יוקרתית. מדובר בהיגיון שכל ילד בכיתה א' אמור להבין. לא נותנים לחתול לשמור על השמנת, ובאותה מידה גם לא נותנים לחתול לבחור מי מחבריו הטובים ביותר יהיה זה שישמור על השמנת. דמוקרטיה שמאפשרת לנאשם בפלילים למנות את האיש שממנה את שופטיו היא דמוקרטיה רקובה מיסודה.
בחדשות 12 דימו את המהלך של נתניהו כמקבילה המקומית להסתערות האלימה על הקפיטול בוושינגטון בינואר האחרון. ברגע הראשון זה מרגיש כמו הגזמה, אלא שאם שבאמת חושבים על זה מבינים שמדובר באירוע לא פחות חמור. לא מדובר פה באספסוף זועם ואלים שמנסה לפרוק כל עול נגד סממן שלטון, אלא מדובר פה בשלטון עצמו. שרי הממשלה, האנשים שעדיין קובעים פה את סדר היום הציבורי, התגייסו כולם כדי לעבור על החוק בצורה מופגנת - בשליחותו של נאשם בפלילים. זה מצטלם קצת פחות סקסי מוויקינגים שפורצים לתוך בניין הקונגרס, אבל זה לא פחות מסוכן.
הבעיה היא שבשלב הזה, באמת שאין שום מסגור דרמטי שיגרום לצופה הממוצע להתרגש ממשהו שעשתה חבורת חדלי האישים שמנהיגה את המדינה הזאת. הפוזיציות ניצחו. האמת הפסידה. גם אם יונית תפתח את מהדורת החדשות במילים: "בנימין נתניהו תקף הערב באלימות שלושה גורי לברדור עיוורים, שניים מהם אושפזו במצב אנוש", סביר להניח שהמדינה תתחלק לבעד ונגד. אפשר לדמיין כיצד ינון מגל יטען שלברדורים הם גזע אנטישמי ואבישי בן חיים יזכיר שמדובר בכלבים הגמוניים של ישראל הראשונה.
יש ישראלים שבעד נתניהו ויש כאלה שנגדו, אבל קשה להאמין שיש ישראלים שנהנים מהשיתוק הפוליטי המתמשך שהופך את ניהול המדינה לבלתי אפשרי. הישראלים רוצים לגמור את החודש. הם רוצים להתפרנס בכבוד. הם רוצים לקנות דירה, הם רוצים למצוא חניה ליד הבית כשהם חוזרים מהעבודה או לכל הפחות לא להיתקע למשך שעות בפקק מיותר בכניסה ליישוב שלהם. ראש הממשלה מינה את אחד מעושי דברו לתפקיד מרכזי שיכול לקבוע את עתידו המשפטי בניגוד לחוק? למי יש בכלל כוח לזה?
היה מעניין לצפות דווקא בערב הזה בערוץ 20, בעיקר כדי לראות כיצד אנשי נתניהו יתמודדו עם סוגיה באמת די פשוטה שבה החוק אומר משהו מאוד ברור, וראש הממשלה עושה את ההפך הגמור. התוצאה הייתה לא באמת מפתיעה: "העיתונאים" של ערוץ 20 פשוט בחרו לשקר לצופים שלהם, וקבעו כי מכיוון שהכנסת התפזרה אז חוק הממשלה הפריטטית בוטל ולכן נתניהו יכול לעשות ככל העולה על רוחו בממשלה הזמנית. קשה להאמין שיש מישהו אחד במערכת של ערוץ 20 שבאמת מאמין לזה, מה שהפך את השקר המהדהד הזה ליותר דוחה.
באופן אירוני, הערוץ כן נתן במה ליריב אופנהיימר להציג תיאוריית קונספירציה כל כך מטורפת, עד כדי כך שאסור לפסול אותה על הסף. לפי אופנהיימר, נתניהו מנסה לגייס לתפקיד שר המשפטים את מקורבו אקוניס כדי שהאחרון יגלגל בקשת חנינה מוקדמת לפתחו של יריב לוין, שימלא את תפקיד מ"מ נשיא המדינה לאחר סיום כהונתו של רובי ריבלין ביולי האחרון.
קשה להאמין שתיאוריית הקשר הזאת נכונה מהסיבה הפשוטה: אין סיכוי שנתניהו האמין שיש היתכנות משפטית למהלך הזה. הוא ידע שמנדלבליט יקבע שההצבעה לא חוקית. הוא יודע שבג"ץ יפסול את המינוי של אקוניס. כשחושבים על זה, הרבה יותר הגיוני שנתניהו יצא לכל המהלך המופרך הזה כדי להסיט את הלהבות משידור תחקיר "המקור" על שעיה סגל.
ונגיד שכן, שראש הממשלה הכניס את כל המערכת הפוליטית והמשפטית לסחרור מסוכן ואנטי-דמוקרטי כספין לתחקיר טלוויזיוני שמציג את אשתו כקמצנית חולנית, מישהו באמת יופתע? ויותר חשוב, למישהו בכלל יהיה אכפת?
בעיתוי מושלם שכולו צדק פואטי, חשף התחקיר של רביב דרוקר מה קורה בסוף הדרך לאותם מקורבים נאמנים לנתניהו. כמו אופיר אקוניס, גם שעיה סגל היה יועץ תקשורת לנתניהו. כמוהו, הוא נלחם עבורו, שיקר עבורו, קיבל הבטחות חלולות אך במקביל גם נפתחו בפניו דלתות בחדרים הכי משפיעים במדינה. בסוף, במין וידוי שכיב מרע, סגל ניסה לעשות תשובה ולחשוף את ממדי השחיתות המוסרית והפלילית שאליהם נחשף במהלך שנותיו בצמוד למשפחת נתניהו. הווידוי הזה לא יגיע לבית המשפט, מכיוון שמתים לא יכולים להעיד, ובטח שלא לעבור חקירה נגדית. ועדיין, טוב שהווידוי הזה ראה אור.
תומכיו של נתניהו לא ישנו את דעתם עליו בעקבות תחקיר "המקור", אבל אפשר לקוות שהוא לכל הפחות גרם לצופה אחד בשם אופיר אקוניס לנדודי שינה. גם הוא יודע שלא משנה מה יעשה מכאן ועד סוף הקריירה שלו, היום הזה ירדוף אותו. יכול להיות שהוא יחתום על הסכמי שלום, יפתור את בעיית הפקקים בגוש דן ויביא את ביונסה להופעה באצטדיון סמי עופר - ועדיין הוא ייזכר כבובת הפיתום הנלעגת שהסכימה להתמנות לתפקיד שר המשפטים למספר שעות כחותמת גומי של שחיתות וביזוי הדמוקרטיה.
בקטנה
בינואר 2018 הודיע אופיר אקוניס כי הוא שוקל להתמודד לראשות עיריית תל אביב. בריאיון אצל עמית סגל וירון דקל בגלי צה"ל טען אקוניס כי העיר העברית הראשונה צריכה שינוי וקבע בביטחון כי "אם אקבל את ההחלטה להתמודד על התפקיד - אנצח". לא ברור כמה האמירה הזאת הייתה נכונה לשעתה, אך דבר אחד בטוח, אם היה סיכוי שאקוניס יחליף את חולדאי בלשכת ראש העירייה באבן גבירול 69, הסיכוי הזה נקבר אתמול, יחד עם שאריות האינטגריטי של חברי מפלגת הליכוד.