על הבמה עם דודו טסה, זכה גיבור הגיטרה יהודה קיסר לכבוד הענק שכל כך מגיע לו

הרחק מהפוליטיקה והאסונות, התקיים בסוף השבוע פסטיבל הגיטרה באילת - פסטיבל שכולו געגוע לרוק הישראלי. דודו טסה אירח את גיבור נעוריו יהודה קיסר ובין רוקנרול, סלסולים וזוהר ארגוב - הם הצליחו לרגש ולהלהיב. וגם: ברי סחרוף רק עשה טוב למופע "חזרה לשבלול" של רוקפור

אסף נבו
הפרויקט של רביבו במופע בפסטיבל הגיטרה באילת (יחצ)

אגי משעול כתבה שהגעגוע הוא נקודת הג'י של האהבה. וכמה שהתגעגענו בשנה האחרונה לרוק הישראלי שאנחנו כל כך אוהבים. אנחנו, כלומר בעיקר גילאי 35 ומעלה, שפקדו את פסטיבל הגיטרה שנערך בסוף השבוע באילת, הרחק מהפוליטיקה והאסונות, פסטיבל שהיה כבר בגדר געגוע לגעגוע, עם מופעים מובילים של רוקפור חוזרים לאלבום "שבלול" שיצא לפני יותר מ-50 שנה, דני סנדרסון עם להיטים של כוורת וגזוז מלפני יותר מ-40 שנה, דויד ברוזה שחזר ל"האישה שאיתי" מלפני כ-40 שנה, הפרויקט של רביבו שמחדשים את השבעים והשמונים וחמי רודנר עם אלבום חידושים לשירים ישנים. הנוסטלגיה תמיד הייתה הסחורה הכי חמה בשוק וקהל מבוגר הוא זה שיכול להרשות לעצמו להדרים לסוף שבוע באילת ולרכוש את הכרטיסים. ובכל זאת, התחושה היא שהרוק המקומי חי באיזו בועה של עבר, מנותקת מהפלייליסט העכשווי ברדיו ומהדור הצעיר. האמנים החדשים ביותר בפסטיבל היו גבע אלון, תמר אייזנמן ומרסדס בנד, עם קריירות של שני עשורים.

אפילו דודו טסה, האמן הבולט בסצנה בעשור הקודם, אירח על הבמה את אליל נעוריו יהודה קיסר, גיבור גיטרה אמיתי שהמציא ז'אנר חדש של צליל ונגינה במוזיקה המזרחית, שברבות השנים הפכו למיתולוגיים. זה היה מפגש מתבקש ומרגש, בין מנצח למנוצח. טסה הוא המודל המנצח של הרוק המקומי בעידן שאחרי מהפכת הפופ הים תיכוני. אותה מהפכה שהשאירה בצד הדרך את קיסר, שמצא עצמו בשנים האחרונות מנגן ברחוב כדי להתפרנס. על הבמה עם טסה, מול קהל אוהד, הוא זכה למעט מן הכבוד שמגיע לו.

עוד בוואלה!

הטלוויזיה התקשתה להכיל את אסון הר מירון. הסכר נפרץ כשהבכי והזעם הגיעו גם לאולפן

לכתבה המלאה
אליל נעוריו. טסה וקיסר (צילום: שחר גלס)

טסה הוא רוקר שכבר נולד וגדל על השילוב בין הז'אנרים, על החיבור בין דיסטורשן לסלסולים, שנשמע אצלו כל כך טבעי. הוא לא היה צריך להתחבר מחדש לשורשים, כמו אהוד בנאי וברי סחרוף, כי השורשים היו שם תמיד. לכן אין הופעה של טסה בלי שניים שלושה שירים בערבית מפרויקט הכווייתים ("ים אל עביה", "לטריב", "פוג אל נחל"), כמו שאין הופעה שלו בלי המנוני הרוק שהפכו כאן למנטרות, כמו "איזה יום", "בסוף מתרגלים להכל" ו"יש בינינו בית". עם טריו רוק, צ'לו, כינור, קלידים וקאנון, טסה נשמע בכושר טוב, נתן את השואו האיכותי שלו כגיטריסט ומבצע וידע להעיף את הקהל עם "הלילה לא" ו"אני רץ" ולרגש ב"מעליות" וב"אני גיטרה" החותם.

אבל הריגוש הגיע כאמור לשיא כשבאמצע המופע עלה קיסר ופתח ב"נעימת העוד" של להקת "צלילי העוד" המהפכנית בה היה חבר, עם הכובע, עם הגיטרה המסתלסלת בצליל והטכניקה שכה מאפיינים אותו, שילוב ההשפעות של אריס סאן ושלמה מזרחי. הקהל הגיב בהתלהבות וטסה, שהצטרף בנגינה, זרח מאושר. ואז הגיע זמן הזוהר. טסה בליווי קיסר נתן את "עת דודים כלה" ולא פסח על ה"וואלאק" לפני ה"בואי אל גני", בסשן שנמשך שמונה דקות וכלל לא מעט סולואים ונגינה משותפת של שניהם.

ולקינוח, איך לא, "אלינור", ההמנון העצום, שיר הנושא מהאלבום שקיסר הקליט במו ידיו בטייפ ארבעה ערוצים. טסה נכנס היטב לתפקיד. הוא לא ניסה לחקות את ארגוב, לקח את השירים שלו לאזור הנוחות שלו, והצליח בזכות איכות ההבעה. הקהל הצטרף בשירה אדירה.

עוד בוואלה!

הכל אודות אמא: המוגלה האמיתית של "מחוברים" יוצאת כאשר מיכל ושרי אנסקי מדברות

לכתבה המלאה
עוד הילוך קדימה. סחרוף ורוקפור (צילום: שחר גלס)

הקפת ניצחון

מוקדם יותר באותו הערב אירחו חברי להקת "רוקפור" את ברי סחרוף במופע "בחזרה לשבלול", גרסאות לשירי אריק איינשטיין ושלום חנוך מתקופת האלבומים "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה". כאלפיים איש נהנו מביצועים ל"מה שיותר עמוק יותר כחול", "אבשלום", "קח לך אישה", "כשאת בוכה את לא יפה" ועוד קלאסיקות, כמו שיר הנושא של "מציצים". ביניהם שילבה הלהקה מההמנונים שלה כמו "מכונת הזמן", "שוב לא שקט" (שהתאים במיוחד לרוח התקופה) ו"האיש שראה הכל", שבו עלה לבמה ברי סחרוף והצטרף בסולו גיטרה. סחרוף הוא כמובן ליגה אחרת, ואיתו המופע העביר הילוך ועוד הילוך ונשמע עוצמתי ומהודק יותר. אבל גם סחרוף לא חרג מהלהיטים הצפויים: "עבדים", "לב שבור", "בואי הביתה" בביצוע אדיר, רועש ונפלא וכמובן "כמה יוסי" הטחון.

אחרי שסחרוף ירד רוקפור המשיכו ל"כמה חם" ו"מה אתה עושה כשאתה קם בוקר". ככל שהתקדמה ההופעה, הנגינה שלהם נהייתה טובה יותר. השיא הגיע ב"הכעס", המנון הרוק שכתבה טל גורדון, בביצוע שכולו הקפת ניצחון, שפיצה וחיפה על הכשלים שצצו עד אז. רגע שיא נוסף רשם הגיטריסט ברוך בן יצחק בהדרן של "חור בלבנה", כשהטביע את הכל בים אדום של דיסטורשן מענג. הקהל ציפה לעוד, אבל הם ירדו, מבלי לבצע את "מה איתי" ו"למה לי לקחת ללב".

השיא - "הכעס". לולאי סולן רוקפור (צילום: שחר גלס)

היומיים הבאים של הפסטיבל כבר התנהלו בצל האסון במירון, אבל המוזיקה לא נעצרה. שלומי ברכה, עם גיטרה אקוסטית, נתן מופע סולו של מיטב השירים שכתב ל"משינה" ולאלבום הסולו שלו, הכי קרוב לאיך שיצר אותם במקור, בהופעת כיתת אמן, עם סיפורים מאחורי השירים, הדגמות ושאלות מהקהל, חוויה יוצאת דופן באינטימיות שלה עבור המעריצים האדוקים. הוא פתח עם "עתיד מתוק" וזעק שוב ושוב "איפה המדינה ואיפה החזון". לימד את הקהל על אפקט הגיטרה שהפך לצליל המזוהה איתו עוד מ"אופטיקאי מדופלם" וסיפר איך דווקא העבודה עם "נושאי המגבעת" השפיעה על הכיוון של "מפלצות התהילה". המופע הזה עושה טוב לברכה, שיכול להוציא דרכו החוצה את מילות השירים ולבסס את ההיכרות הקרובה של הקהל איתו.

באותו הערב התארח ברכה במופע של דני סנדרסון, מהאמנים הגדולים שקמו כאן, שבגיל 70 עדיין נמצא על הסוס, מלהטט בחשמלית, ונותן מופע מהוקצע - שמותאם היטב לקהל ומורכב בעיקר מלהיטי כוורת, גזוז ודודה, שלוש הלהקות אותן הנהיג. בין "רוני", "הורה היאחזות" ו"לידיה הלוהטת" הפופ-רוק של סנדרסון נשמע כיום בעיקר נעים ונחמד. ברכה התארח עם "הכוכבים דולקים על אש קטנה", "בדיעבד" הנהדר שסנדרסון יצר לאריאל זילבר, "אחכה לך בשדות" ודואט גיטרות מקסים ב"אפאש" של "הצלליות".

כפיר בן ליש, שמופיע עם סנדרסון, נדד גם למופע של חמי רודנר, שערך בפסטיבל בכורה לאלבום החדש "ח"י שירים", בו הוא מבצע גרסאות משלו לקלאסיקות כמו "העץ הוא גבוה", "נאמר כבר הכל", "אף פעם לא תדעי" ו"חוזה לך ברח". יחד עם ערן ויץ ועם אירוח של יהודה עדר, שאפשר ביצועים ל"ירח" ו"הולך בטל", התקבל מופע אינטימי שהציף הרבה רגשות ונחתם עם "פנים ושמות" ו"שיר סיום".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully