גם בעוד 100 שעות של גל פתוח, קשה יהיה למצוא מילים לתאר את גודל האובדן מאסון הר מירון. הטלוויזיה משתמשת בכלי הזה כדי לתאר דחיפות או מצב חירום קולקטיבי, אבל הפעם היה זה גל פתוח מסוג אחר. האסון עצמו התרחש בשעות הלילה, ומעט מאוד השתנה ב-48 השעות שחלפו מבוקרו של יום שישי. את הדרמה הבלתי נגמרת האופיינית לאירועים כאלה החליף תהליך עיכול ואבל, הכחשה, כעס והשלמה. את תחושת הדריכות החליפה תחושת אובדן, את החדשות המתפרצות החליף תסכול. אם הטלוויזיה משקפת את הלך הרוח הלאומי, הרי שזה ביטא די בבירור כאב על מוות מיותר שניתן היה למנוע.
באקלים הזה, ספק אם הררי הדיבורים על ועדת החמישה והמשטרה, על רישוי לאירועים דתיים ועל אסון המכבייה, עם רשימת שמות שלא נגמרת והקלטות ותמונות נוראיות ובכמות שקשה להכיל, הגיעו ליעדם. עומס הטרגדיה כל כך כבד, שהמילים שנאמרו ללא הרף לא מצאו את דרכם לשומעים. נדמה שכולם הרגישו צורך לדבר, אבל שאיש לא הצליח להקשיב.
לכן, הרגעים הטלוויזיוניים החשובים ביותר בסוף השבוע הזה, כלומר: היחידים שחדרו מבעד למסך העמום, היו אלה שבהם אנשי החדשות חרגו מהשיחה המנומסת. מול התגלמות הריקנות המדהימה של מילים כמו משילות והידיעה המתבהרת שאיש לא יודה באשמה, הפרשנית המשפטית תמר אלמוג התקשתה לחנוק את הדמעות באולפן שבו ישבה ביום שישי בערב (כאן 11). "אתה רואה את ההלוויות, ואתה חושב על כל המשפחות. אני חושבת על ההורים שלא יודעים מה קרה לילד שלהם באותו רגע, ואנחנו והם יודעים שמישהו לא ייקח על זה אחריות אחר כך - אין לי מילים על זה. אין לי מה להגיד". כמה נכון להנכיח באמצע השיחות האינסופיות דווקא את האלם. מקבילה בערוץ 12, גיא פלג, התמלא אמש בזעם על המנהיגים שנאבקו על הקרדיט ויחסי הציבור ואחר כך השתתקו. הכעס שלו בער. הקיר הרביעי נשבר, והסכר נפרץ.
בכי וכעס, כעס ובכי - בתגובות האותנטיות האלה נתנו אלמוג ופלג ביטוי לתחושות הצופים יותר מבכל שיחה אחרת שהתנהלה באולפנים. זה הקול העמוק שהאסון הזה הביא איתו. מאנשי חדשות מצופה בדרך כלל להיות קרים ושלווים, אבל מול סיטואציה כל כך מעורערת - התפרצות היא הדבר המקצועי לעשות. לא קיטש מהונדס, לא עוד התחמקות מחושבת. בכי וכעס.
מלבדם, שתי קבוצות בלטו באולפנים - הפוליטיקאים בלטו בחסרונם והשוטרים לשעבר בנוכחותם. האפקט היה זהה. האחרונים עשו כל מאמץ להגיד שמוקדם להכריז על אשמים, אבל אם יש אשמים הם בוודאי לא קשורים בארגון שבו עבדו, ושבכלל צריך להגיד תודה כי אם השוטרים לא היו שם האסון היה חמור יותר (תודה באמת!). לעומתם, הראשונים פשוט נדמו. במקום שהמנהיגים ידברו עם הציבור - מילא לקחת אחריות, פשוט לדבר, ולא רק על פוליטיקה - קולם נאלם. אחרי שנתיים וארבע מערכות בחירות, כמעט קשה להאמין שנמצאה שבת שבה פוליטיקאים מוותרים מרצונם על ההזדמנות לדבר בטלוויזיה.
במקומם, האיש שכולם המתינו בפתח מהדורות מוצ"ש למוצא פיו, עם מיקרופונים ושידור חי, לא היה הפעם ראש הממשלה, אחד מאלה ששואפים להחליף אותו, יושבי ראש של מפלגות או שרים רלוונטיים - אלא אביגדור חיות, ששכל באסון את בנו, ידידיה, ומבית החולים יצא להלווייתו. מול המילים שוברות הלב שלו, אפסותם של הפוליטיקאים השותקים עגומה הרבה יותר.