פרק ראשון
ובו אנו לומדים על הכפר שנקרא חוֹמה ועל הדבר המשונה שמתרחש שם מדי תשע שנים
היה היה בחור צעיר שרצה להגשים את משאלת לבו.
ואף על פי שאין זאת פתיחה מקורית במיוחד (הלוא כל סיפור שנכתב או ייכתב אי-פעם על אודות בחור צעיר כזה או אחר עשוי להיפתח באופן זה), הרי הבחור הצעיר שלפנינו והאירועים שקרו לו היו בלתי רגילים בעליל, ואפילו הוא עצמו מעולם לא ידע עד כמה.
סיפורנו מתחיל, כמו שהתחילו סיפורים רבים אחרים, בעיירה חוֹמה.
חומה ניצבת כיום, כפי שניצבה בשש מאות השנים האחרונות, על תל גבוה של אבן שחם בעיבורו של יער קטן. הבתים בחומה מרובעים וישנים, עשויים מאבן אפורה, ועל גגותיהם רעפים כהים וארובות גבוהות; העיירה מנצלת כל סנטימטר פנוי על תל האבן, והבתים נשענים זה על זה, צמודים זה לזה, ופה ושם בוקע שיח או עץ מצדו של אחד המבנים.
דרך אחת בלבד יוצאת מחומה. זהו שביל פתלתל שמטפס בחדות מהיער ומשני צדדיו סלעים ואבנים קטנות. אם צועדים בו זמן מה דרומה ויוצאים מהיער, השביל הופך לדרך אמיתית סלולה באספלט; ואם ממשיכים בה הלאה היא הולכת ומתרחבת ונמלאת מכוניות ומשאיות הדוהרות מעיר לעיר. בסופו של דבר תביא אתכם הדרך הזאת ללונדון, אבל לונדון נמצאת במרחק נסיעה של לילה שלם מחומה.
תושבי חומה נוטים למעט בדיבור, ויש ביניהם שני טיפוסים מובחנים: תושבי חומה הילידים, שהם אפורים, גבוהים וחסונים כמו סלע השחם שעליו נבנתה העיירה שלהם; ואלה שקבעו את ביתם בחומה לאורך השנים וצאצאיהם.
מתחת לְחומה, ממערב, נמצא היער; מדרום נמצא אגם שלֵו אך בוגדני שאותו מזינים הפלגים היורדים מן הגבעות שמצפון לחומה. על הגבעות יש שדות, וכבשים רועות בהם. וממזרח נמצאת חורשה גדולה.
בקצה המזרחי של חומה ניצבת חומת אבן אפורה גבוהה, והיא שהעניקה לעיירה את שמה. זוהי חומה עתיקה שנבנתה מלבני שחם גסות, והיא מתחילה בחורשה בקצה אחד וחוזרת אל החורשה בקצה האחר.
בחומה יש פרצה אחת ויחידה; פתח שרוחבו פחות משני מטרים, מעט מצפון לכפר.
מבעד לפרצה שבחומה רואים אחו ירוק גדול; מעבר לאחו יש פלג; מעבר לפלג, עצים. מפעם לפעם אפשר לראות צורות ודמויות במרחק, בין העצים. צורות עצומות וצורות משונות וצורות קטנות, דברים נוצצים שמבזיקים וזוהרים ואז נעלמים. אף שזוהי אדמת מרעה טובה וראויה, איש מתושבי הכפר מעולם לא רעה את העדר שלו באחו שמעבר לחומה. ואף אחד מהם מעולם לא השתמש באדמה הזאת לגידול יבולים.
להפך. במשך מאות ואולי אלפי שנים הם הציבו שומרים משני צדי הפרצה וניסו כמיטב יכולתם לשכוח ממה שנמצא מעבר לה.
אפילו כיום העיירה ממשיכה להציב זוג שומרים מימין ומשמאל לפרצה, יומם ולילה, במשמרות של שמונה שעות. הם נושאים אלות עץ כבדות. הם מאגפים את הפרצה מהצד של העיירה.
תפקידם העיקרי הוא למנוע מילדי העיירה לעבור בפרצה, אל האחו ומעבר לו. מדי פעם הם נדרשים להניא טייל מזדמן, או אחד מן המבקרים המעטים בעיירה, מלעבור בפרצה.
את הילדים הם בולמים בקלות, בנפנוף אלה. אך כאשר הם ניצבים מול טיילים או מבקרים עליהם להפגין יותר תושייה, והם משתמשים בכוח רק כמוצא אחרון, כשאין די בבדיות על דשא טרי שנשתל זה לא כבר או על פר מסוכן שברח.
נדירים המקרים שבהם מגיע לעיירה אדם שיודע מה הוא מחפש, ולעתים מרשים לאנשים האלה לעבור. בעיניהם יש מבט, ובמבט זה אין לטעות.
ככל הידוע לתושבי העיירה, במהלך המאה העשרים לא התגנב אף אדם דרך החומה, ועל כך גאוותם.
המשמר נח פעם בתשע שנים, ב-1 במאי, כשבאחו נערך יריד.
האירועים הבאים התרחשו לפני שנים רבות. המלכה ויקטוריה ישבה על כס המלוכה באנגליה, אבל עדיין לא היתה האלמנה בשחור מווינדזור: לחייה היו ורודות ורגליה זריזות, וללורד מלבורן היו סיבות רבות להוכיח בעדינות את המלכה הצעירה על קלות דעתה. היא עדיין לא נישאה, אף שהיתה מאוהבת עד מעל הראש.
מר צ'רלס דיקנס פרסם אז בהמשכים את הרומן "אוליבר טוויסט"; מר דרייפר צילם זה עתה את הצילום הראשון של הלבנה והקפיא את פניה החיוורות על נייר קר; מר מורס הכריז לאחרונה כי מצא דרך לשדר מסרים לאורך כבלי מתכת.
אילו דיברתם עם אחד האנשים הללו על קסמים או על ארץ הפיות, הם היו מחייכים אליכם בבוז. אולי פרט למר דיקנס, שהיה אז בחור צעיר נטול זקָן. הוא היה מביט בכם בכמיהה.
רבים באו לאיים הבריטיים באותו אביב. הם באו כיחידים, והם באו בזוגות, והם ירדו מהאונייה בדוֹבֶר או בלונדון או בליברפול: גברים ונשים ולהם עור חיוור כנייר, עור כהה כסלע געשי, עור בגון הקינמון, והם דיברו בלשונות רבות. הם באו לחומה לאורך כל חודש אפריל ועשו את דרכם ברכבות קיטור, בסוסים, בקרונות ובעגלות. רבים מהם באו ברגל.
דאנְסְטֶן ת'וֹרְן היה בן שמונה-עשרה באותה שנה, והוא לא היה רומנטיקן.
היו לו שיער חום כאגוז ועיניים חומות כאגוז ונמשים חומים כאגוז. גובהו היה ממוצע ודיבורו אטי. הוא הרבה לחייך, וחיוכו האיר את פניו מבפנים. וכשחלם בהקיץ בכר המרעה של אביו, חלם לעזוב את הכפר חומה ואת קסמו המשונה ולנסוע ללונדון או לאדינבורו או לדבלין, או לעיר גדולה אחרת שבה דבר אינו תלוי בכיוון שבו נושבת הרוח. הוא עבד בחווה של אביו, ולא היה בבעלותו כלום פרט לבית קטן בשדה מרוחק שקיבל מהוריו.
באותו אפריל באו לְחומה מבקרים כדי להשתתף ביריד, ונוכחותם מילאה את דאנסטן בתרעומת. "העקעק השביעי", הפונדק דמוי המבוך של מר בְּרוֹמיוֹס, שחדריו היו ריקים בדרך כלל, התמלא בשבוע הקודם וכעת החלו הזרים לשכור חדרים בחוות ובבתים פרטיים ולשלם על הלינה במטבעות משונים, בעשבי תיבול ובתבלינים ואפילו באבני חן.
ככל שהתקרב יום היריד נמלא הכפר ציפייה דרוכה. אנשים קמו משנתם מוקדם מהרגיל, מנו את הימים, ספרו את הדקות. השומרים בפרצה היו עצבניים וחסרי מנוחה. דמויות וצללים נעו בין העצים שבקצה האחו.
בעקעק השביעי פרצה מהומה בעטיה של ברידג'ט קַמְפְרי, שעל פי הדעה הרווחת היתה נערת הפונדק היפה ביותר זה שנים רבות. טומי פורסטר, שבחברתו נצפתה במהלך השנה האחרונה, נקלע לעימות עם גבר עצום בעל עיניים כהות וקוף קטן וצפצפן. הגבר הזר לא שלט היטב באנגלית, אבל הוא חייך חיוך רב-הבעה בכל פעם שברידג'ט חלפה לידו.
הלקוחות הקבועים של הפאב בפונדק ישבו בקרבה לא נוחה למבקרים ואמרו דברים כגון:
"זה רק פעם בתשע שנים."
"אומרים שבימים עברו היה יריד בכל שנה, באמצע הקיץ."
"צריך לשאול את מר ברומיוס. הוא בטוח ידע."
מר ברומיוס היה גבוה, ועורו שחום; ראשו היה מכוסה בתלתלים שחורים צפופים; עיניו היו ירוקות. כשנערות הכפר גדלו והיו לנשים, הן החלו לשים את לבן למר ברומיוס, אבל הוא לא שם אליהן את לבו בחזרה. אמרו שהוא הגיע לכפר לפני זמן רב, כמבקר, אבל החליט להישאר; והיין שלו היה טוב, לכן המקומיים קיבלו אותו.
ויכוח קולני פרץ בחדר הציבורי של הפונדק בין טומי פורסטר לגבר בעל העיניים הכהות, ששמו היה כפי הנראה אָלוּם בֵּיי.
"תעצרו אותם! שמישהו יעצור אותם!" צעקה ברידג'ט. "הם רוצים לצאת החוצה ולהילחם עלי!" היא טלטלה את שערה ברוב חן מצד לצד כדי שאור העששיות ייטיב להאיר את תלתליה הזהובים המושלמים.
איש לא קם לעצור אותם, אף שכמה וכמה אנשים, מקומיים וזרים כאחד, יצאו לצפות במחזה.
טומי פורסטר הוריד את חולצתו והרים את אגרופיו לפניו. הזר צחק וירק על הדשא, ואז אחז בידו הימנית של טומי והשליך אותו ארצה. סנטרו של טומי נחבט בקרקע, אבל הוא התאמץ וקם על רגליו והסתער על הזר. הוא הנחית אגרוף לא מרשים במיוחד על לחיו של הזר, ואז מצא את עצמו שוב שרוע על האדמה. פניו נחבטו שוב בבוץ, והוא לא הצליח לנשום. אלום ביי התיישב עליו וצחק ואמר משהו בערבית.
כך הסתיימה הקטטה, במהירות ובקלות.
אלום ביי קם מעל טומי פורסטר וניגש בצעד בטוח לברידג'ט קמפרי, קד קידה עמוקה וחיוכו חשף שיניים נוצצות.
ברידג'ט התעלמה ממנו ורצה אל טומי. "אוי לי, מה הוא עשה לך, יקירי?" שאלה, מחתה את הבוץ מפניו בסינרהּ והעתירה עליו מילות חיבה.
אלום ביי חזר אל הפונדק והצופים אחריו, וכשטומי פורסטר נכנס לבסוף קנה לו יריבו ברוב אדיבותו בקבוק מהשאבְּלי של מר ברומיוס. אף אחד מהם לא היה בטוח לגמרי מי ניצח ומי הפסיד.
דאנסטן ת'ורן לא היה בעקעק השביעי באותו ערב: הוא היה בחור מעשי, ובמהלך חצי השנה האחרונה חיזר אחרי דייזי הֶמְפְּסטוֹק, נערה שאופייה מעשי כשלו. בערבים נאים הם נהגו לטייל בכפר ולדון בתורת מַחזור הזרעים ובמזג האוויר ובשאר עניינים ענייניים שכאלה; ובטיולים האלה, שבכולם בלי יוצא מן הכלל התלוו אליהם אמהּ של דייזי ואחותה הצעירה אשר צעדו במרחק סביר של שישה צעדים מאחוריהם, הם היו שולחים מעת לעת מבטים מלאי חיבה זה אל זה.
וכשהגיעו אל מפתן בית המפסטוק היה דאנסטן עוצר, קד קידה ונפרד ממנה.
ודייזי המפסטוק היתה נכנסת הביתה, מסירה את כובעה ואומרת, "אני מקווה כל כך שמר ת'ורן יחליט כבר לבקש את ידי. אני בטוחה שלאבא לא תהיה התנגדות."
"גם אני בטוחה בכך," אמרה אמא של דייזי בערב ההוא, כפי שאמרה בכל אחד מהערבים הללו, והסירה גם היא את כובעה ואת הכפפות שלה והובילה את בנותיה אל חדר האורחים שבו ישב אדון גבוה מאוד עם זקן שחור ארוך מאוד וחיטט בתרמילו. דייזי ואמהּ ואחותה קדו קלות לאדון (שדיבר רק מעט מאוד אנגלית והגיע לביתן ימים אחדים קודם לכן). הדייר הזמני הזה, בתורו, קם וקד להן ואז חזר להתרכז בפריטי העץ שבתרמילו, במיונם, סידורם והברקתם.
אפריל היה קריר באותה שנה והתאפיין בהפכפכות המעיקה של האביב האנגלי.
המבקרים באו מדרום, בדרך הצרה החולפת ביער; הם מילאו את החדרים הפנויים, לנו ברפתות ובאסמים. אחדים מהם הקימו אוהלים צבעוניים, אחרים באו בקרונות רתומים לסוסים אפורים גדולים להפליא או לסוסי פוני קטנים שפרוותם מדובללת.
ביער לבלב כר של פעמוניות כחולות.
בבוקר 29 באפריל היה זה תורו של דאנסטן ת'ורן לשמור בפרצה בחומה יחד עם טומי פורסטר. הם עמדו כל אחד מצד אחר של הפרצה וחיכו.
דאנסטן היה בתורנות שמירה פעמים רבות בעבר, אבל עד היום נדרש ממנו רק לעמוד שם, ומדי פעם לגרש ילדים.
היום הוא הרגיש חשוב: היתה לו אלת עץ, ובכל פעם שאחד הזרים המבקרים בכפר התקרב לפרצה, דאנסטן או טומי אמרו, "מחר, מחר. היום אף אחד לא עובר, רבותי."
והזרים נסוגו מעט והביטו מבעד לפרצה באחו התמים שמצדהּ האחר, בעצים הסתמיים שעמדו בו, בחורשה המשעממת למדי שמעבר לו. היו ביניהם כאלה שניסו לפצוח בשיחה עם דאנסטן או עם טומי, אבל הבחורים, שהתגאו בתפקידם כשומרים, סירבו לשוחח איתם ונהנו לזקוף את ראשם, לקפוץ שפתיים ולהיראות כמו אנשים חשובים.
בצהריים הביאה להם דייזי המפסטוק קדירה קטנה של פאי רועים, וברידג'ט קמפרי הביאה לכל אחד מהם ספל אֵייל מתובל.
ועם רדת הדמדומים שני בחורים חסונים אחרים מהכפר באו להחליף אותם ובידיהם עששיות. טומי ודאנסטן צעדו יחד לפונדק, ומר ברומיוס נתן לכל אחד מהם ספל של האייל הטוב ביותר שלו - ויש לומר שהאייל הטוב ביותר שלו היה טוב להפליא - כגמול על שביצעו את חובתם נאמנה. רחש של התרגשות מילא את הפונדק, שכעת היה דחוס מעל לכל דמיון. היו בו מבקרים מכל אומות העולם - כך לפחות נראה הדבר לדאנסטן, שלא ידע דבר על המרחקים שמעבר לחורשה המקיפה את הכפר ולכן הביט באדון הגבוה במגבעת השחורה שהגיע מלונדון הרחוקה באותה התפעלות שבה הביט באדון שחום העור והגבוה אף יותר שלבש גלימה לבנה וסעד עמו בשולחן הסמוך.
דאנסטן ידע שלא מנומס ללטוש מבטים ושכתושב חומה יש לו זכות מלאה לחוש נעלה על כל הזרים המוזרים האלה. אבל הוא הריח ניחוחות שלא הכיר ושמע גברים ונשים מדברים זה עם זה במאות לשונות, ולכן לטש גם לטש בלי שום בושה.
הגבר במגבעת המשי השחורה ראה שדאנסטן מביט בו וסימן לו לגשת. "אתה אוהב פודינג דִּבְשָׁה?" שאל ללא הקדמות ובלי להציג את עצמו. "מוּטַנאבּי היה צריך ללכת, ויש פה יותר פודינג ממה שבן אדם אחד יכול לגמור לבד."
דאנסטן הנהן. פודינג הדבשה המהביל נראה נפלא ומפתה.
"טוב מאוד," אמר חברו החדש. "אתה מוזמן." הוא הושיט לדאנסטן קערת חרסינה נקייה וכף. דאנסטן לא היה זקוק להזמנה בכתב, והוא החל לחסל את הפודינג לאלתר.
"עכשיו תקשיב לי, בחורון," אמר האדון הגבוה במגבעת המשי השחורה כשלא נותר עוד זכר לפודינג, "אמרו לי שבפונדק אין חדרים פנויים ושכל חדר אחר בכפר כבר הושכר."
"לא ייאמן," אמר דאנסטן, שלא היה מופתע.
"ייאמן גם ייאמן," אמר האדון במגבעת. "ומה שאני שאלתי את עצמי הוא אם שמעת על בית שיש בו חדר פנוי להשכרה?"
דאנסטן משך בכתפיו. "כל החדרים כבר תפוסים," אמר. "אני זוכר שכשהייתי בן תשע, אמא ואבא שלחו אותי לישון בעליית הגג ברפת והשכירו את החדר שלי לגברת מהמזרח עם המשפחה והמשרתים שלה. היא השאירה לי עפיפון במתנה, והטסתי אותו באחו עד שיום אחד החוט נקרע והוא עף לשמים."
"איפה אתה גר עכשיו?" שאל האדון במגבעת.
"יש לי בית קטן בקצה השטח של אבא שלי," ענה דאנסטן. "הוא היה הבית של הרועה שלנו עד שהוא מת לפני שנתיים בחג בקציר של אוגוסט, וההורים שלי נתנו לי אותו."
"קח אותי לשם," אמר האדון במגבעת, ועל דעתו של דאנסטן כלל לא עלתה האפשרות לסרב לו.
ירח האביב היה גבוה וזוהר בשמים, והלילה היה בהיר. הם צעדו בדרך היורדת מטה מהכפר אל היער, חלפו על פני החווה של משפחת ת'ורן (פרה שישנה באחו ונחרה בשנתה הבהילה את האדון במגבעת) ולבסוף הגיעו אל ביתו הקטן של דאנסטן.
היו בו חדר אחד ואח. הזר הנהן בעודו בוחן את הבית. "זה נראה בסדר גמור," אמר. "בסדר, דאנסטן ת'ורן, אני אשכור את ביתך לשלושת הימים הבאים."
"מה תיתן לי בתמורה?"
"סובריין זהב, מטבע כסף של שישה פני, פני נחושת ופרת'ינג נוצץ," אמר האיש.
סובריין זהב תמורת שני לילות היה תשלום הוגן ואף יותר מכך, שכן באותם ימים פועל בחווה היה צפוי להרוויח חמישה-עשר פאונד בשנה טובה. ואף על פי כן היסס דאנסטן. "אם באת לשוק," אמר לאיש הגבוה, "אתה בטח סוחר בנסים ונפלאות."
"אכן," אמר האיש הגבוה. "נסים ונפלאות הם מה שאתה מחפש?" הוא בחן שוב את ביתו הקטן של דאנסטן, על חדרו היחיד. הגשם החל לרדת וטפח חרש על גג הקש מעליהם.
"נו טוב, בסדר," אמר האדון הגבוה בעצבנות קלה. "נס, פלא. מחר תקבל את משאלת לבך. והנה הכסף שלך, " הוא הוציא את המטבעות מאחורי אוזנו של דאנסטן בתנועה חלקה. דאנסטן שפשף אותם במסמר הנעוץ בדלת הבית כדי לוודא שאין זה זהב פיות, ואז קד לאדון קידה עמוקה ויצא אל הגשם. הוא עטף את המטבעות בממחטתו.
דאנסטן הלך אל הרפת בגשם הניתך. הוא טיפס מעלה, אל האזור שבו מאוחסן החציר, ועד מהרה נרדם.
הוא היה מודע במהלך הלילה לרעמים ולברקים אף שלא התעורר; ואז, לפנות בוקר, העיר אותו מישהו שדרך בגמלוניות על כפות רגליו.
"מצטער," אמר הקול. "זאת אומרת, סלח לי."
"מה זה? מי שם?" שאל דאנסטן.
"רק אני פה," אמר הקול. "באתי לשוק. ישנתי בגזע עץ חלול, אבל הברק הפיל אותו. הוא פיצח אותו כמו ביצה ופצפץ אותו כמו זרד, והגשם הרטיב לי את הבגדים וכמעט הרטיב גם את התרמיל שלי, ויש בו דברים שחייבים להישאר יבשים כמו אבק, ואני שמרתי עליו מוגן כמו פרח בגן כל הדרך לכאן, אפילו שעכשיו הוא היה רטוב כמו..."
"מים?" הציע דאנסטן.
"בדיוק ככה," המשיך הקול באפלה. "אז שאלתי את עצמי," הוא המשיך, "אם יהיה אכפת לך שאני אשאר פה מתחת לגג שלך, כי אני לא גדול במיוחד, ואני לא אפריע לך ולא כלום."
"רק אל תדרוך עלי," נאנח דאנסטן.
באותו רגע הבזיק ברק והאיר את הרפת, ולרגע ראה דאנסטן משהו קטן ושעיר בפינה, ולראשו כובע גדול בעל שוליים שמוטים. ואז, אפלה.
"אני מקווה שאני לא מפריע לך," אמר הקול, שבהחלט נשמע שעיר למדי כפי שדאנסטן הבין פתאום.
"אתה לא מפריע," אמר דאנסטן, שהיה עייף מאוד.
"יופי," אמר הקול השעיר, "כי לא הייתי רוצה להפריע לך."
"בבקשה," התחנן דאנסטן, "תן לי לישון. בבקשה."
הוא שמע משיכת אף, שהתחלפה מיד בנחירות עדינות.
דאנסטן האזין לגשם היורד על גג הרפת וחשב על דייזי המפסטוק, ובמחשבותיו הם צעדו יחד, ושישה צעדים מאחוריהם הלך האדון הגבוה עם המגבעת ולצדו יצור פרוותי קטן שאת פניו לא היה יכול דאנסטן לראות. הם היו בדרכם אל משאלת לבו...
"אבק כוכבים" / ניל גיימן. מאנגלית: תומר בן-אהרון. הוצאות הכורסא ומודן, 224 עמודים.