היהדות קובעת שניל גיימן הוא יהודי, מכיוון שהוא נולד לאם יהודיה. גם אביו יהודי כשר, מה שאמור להפוך את כל העסק לפשוט יותר. ואולם, המציאות קצת מסובכת יותר. גיימן גדל במשפחה פעילה בכנסייה הסיינטולוגית. אביו היה אחד מהדוברים הפעילים של הכנסייה באנגליה, ואחותו עבדה עבור הכנסייה בלוס אנג'לס. גיימן עצמו טוען שאינו סיינטולוג, אבל באותה מידה הוא גם מתכחש לאיזשהו קשר רוחני ליהדות. כל אלה הם כביכול פרטי טריוויה לא חשובים במיוחד על אחד מהסופרים האהובים והמעניינים של 30 השנים האחרונות. ובכל זאת, אם הספרים שלך מתעסקים שוב ושוב באמונה בכוח עליון, אלים מקוריים, אלילים מיתולוגיים, מכשפות, העולם הבא ועולמות קסם מקבילים - קשה שלא להתייחס לרקע ממנו הגיע הסופר.
בספרו מ-2017, "מיתולוגיה נורדית", שתורגם לאחרונה לעברית על ידי תומר בן אהרן להוצאת "הכורסא", גיימן אפילו לא מתיימר להמציא איזה עולם חדש ואפל כהרגלו, הוא לא בורא יקום מקורי מלא באלגוריות מעודנות יותר או פחות. במקום זה הוא פשוט מספר מחדש את הסיפורים העתיקים של המיתולוגיה הנורדית, כפי שעשו רבים וטובים לפניו.
בהקדמה לספר, גיימן עצמו מסביר את הפעם הראשונה שהוא נחשף לאל ת'ור בגיל 7, בזכות סטן לי שהפך את אל הרעם לגיבור קומיקס. סביר להניח שרוב בני ה-7 בעולם שמכירים את ת'ור נחשפו אליו בזכות אותו סטן לי, אלא שהפעם בתור כוכב קולנוע ביקום של מארוול ולא כדמות קומיקס. אלא שמעבר להגשמת חלום ילדות אישי, גיימן לא באמת מספק הסבר ללמה היה לו חשוב (אם בכלל היה לו חשוב) לשכתב את הכתבים העתיקים על אלילי סקנדינביה.
ואולי, רק אולי, הילד ש"גדל למשפחה יהודית סיינטולוגית" כדבריו, מנסה להזכיר לנו שרוב העולם המערבי, המתקדם, הנאור, עדיין מאמין בדתות שמבוססות על סיפורי עמים. בשום מקום גיימן לא מנסה לדחוף לקורא איזו אג'נדה אתאיסטית, אבל עצם ההנגשה של סיפורי האלים העתיקים היא אמירה חדה ומזוקקת. למעשה, מאז "יש אלוהים?" של ריצ'רד דוקינס לא היה ספר שהציג בצורה כל כך מבריקה את הדת המאורגנת במערומיה. לעומת דוקינס, אתאיסט מקצועי, גיימן לאו דווקא עושה את זה בכוונה.
הספר עצמו, בדיוק כמו שהשם שלו רומז, הוא אסופה של ספרי מעשיות מתוך המיתולוגיה הנורדית. יש שם את סיפור הפטיש של ת'ור, כמה מהסיפורים המשעשעים על הערמומיות של לוקי (האל הכי מגניב ever קל!), אבי האלים אודין שהפיח חיים בכל היצורים, התפוחים של האלה אידון שעוזרים לאלים לא להזדקן, וכמובן הראגנארוק, סוף העולם שבו השמש והירח ייעלמו ונחש ים מפלצתי ירעיל את האדמה וכולנו נמות איזה כיף זה דת! גיימן מספר את כל הסיפורים האלה בשפתו הקולחת, ונראה כאילו הוא המציא אותם מעצמו, למרות שהם נסמכים על כתבים קדומים.
גיימן לא מבקש להנגיש את הסיפורים האלה לסקרנים, הוא פשוט מספר סיפורי פנטזיה מעולים בשפתו. אי אפשר לטעות בקריאה. יש שם את כל המרכיבים שהפכו אותו לסופר כל כך פופולרי. החיבור בין שפה פשוטה מצד אחד לעולמות עשירים ומלאים בפרטים דקדקניים ומלאי ניואנסים מצד שני, הופך את הקריאה לחוויה קלילה וקריאה להפליא. להבדיל מספרי הפרוזה שלו, את "מיתולוגיה נורדית" ניתן לקרוא בתוך יום, או להפליג בין סיפוריו לתקופה ארוכה, שכן אין באמת חשיבות לרציפות הקריאה. בהתחלה נברא העולם (או במקרה הנורדי: תשעה עולמות, ביניהם אסגארד, מושב האלים), בסוף מגיע יום הדין (ראגנארוק) - אבל באמצע יש פאן גדול בלי איזה סדר מסוים.
גיימן לא מאכיל אותנו בכפית, והוא רחוק מלהפוך את הסיפורים החביבים לדיונים מוסריים או פילוסופיים - אבל כן יש כאן אמירה ברורה: מדובר בספר מעשיות מרתק, יצירתי ומהפנט - אבל אין ספק ששום דבר מזה לא קרה באמת. בדיוק כמו שפיטר פן, הארי פוטר, פינוקיו ודאינריז טארגאריין הם דמויות פיקטיביות, כך גם סיפורי האלים. זה לא קרה באמת. בדיוק כמו הברית החדשה הנוצרית, הקוראן המוסלמי או התנ"ך היהודי. הכתבים הדתיים הקדומים מכילים סיפורים מדהימים עם מוסר השכל. סיפורים שאפשר ללמוד מהם, סיפורים שאפשר להפחיד באמצעותם, סיפורים שאפשר לשלוט באנשים חלשים באמצעותם - אבל בסופו של דבר מדובר בסיפורים.
"מיתולוגיה נורדית" לא מתיימר להיות טקסט דתי, למרות שבפועל הוא כזה. תושבי סקנדינביה הקדומים האמינו בסיפורים האלה עד שהגיעה הנצרות וגרמה להם להאמין בסיפורים אחרים. ובכלל, המיתולוגיה הנורדית השפיעה על החיים שלנו יותר משאנחנו יודעים. שמות השבוע האנגליים נקראים על שם האלים הנורדיים (ת'רסדיי על שם האל ת'ור, פריידיי על שם האלה פריה וכו'). ואגנר כתב עליה אופרות. טולקין ביסס את האלפים בשר הטבעות על האלפים של אלפהיים. וכן כל סרט או סדרה על אנשי זאב או ענקים מקורם בכתבים העתיקים של עמי סקנדינביה, שהאמינו בסיפורים הפנטסטיים האלה כאילו היו דברי אלים חיים. זה נשמע הזוי, אבל במה זה באמת שונה מיהודים שמאמינים שהעולם שלנו נברא בעקבות אישה שפותתה על ידי נחש מדבר? במה זה שונה מנוצרים שמאמינים שישו נולד לבתולה? במה שונה "הל", אלת המוות ששומרת על המתים הרחק מעולם החיים, מהאמונה המודרנית בגן עדן וגיהנום? במה שונה הסגידה לפריה, אלת הפיריון והאהבה, לבין השתטחות על קברי צדיקים בצפת ובקשה לזיווג הגון?
יכול להיות שאם גיימן היה מתעניין בסיפורי התנ"ך כילד, הוא היה כותב היום ספר קולח וקליל לפי סיפורי המקרא. זה יכול היה להיות מרתק. וזה יכול היה לגרום לכולם לקחת בפרופורציות את הדבר הזה שנקרא "דת". או במילים אחרות, זה היה גורם להם להבין שלא כל דבר שכתוב בספר הוא אמת, למעשה, כמעט תמיד מדובר בבולשיט. בינתיים, אפשר ליהנות מהאובססיה שלו לסיפורים שכל עמי סקנדינביה האמינו בהם פעם. איזה טיפשונים ונאיבים הם היו, אה?
"מיתולוגיה נורדית" / ניל גיימן. מאנגלית: תומר בן אהרן. הוצאת הכורסא.