זכורני אשתקד, לפני 30 שנה, זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לתיאטרון הסינרמה הי"ד. הייתי ילד קטן והבמה הרגישה לי מפלצתית, הסתכלתי סביבי, וראיתי אלפי מקומות ישיבה. זה הרגיש לי גדול כמו אצטדיון וומבלי, אם לא גדול יותר. הרבה זכרונות מתוקים יש לי משנות התשעים, וזה אחד המתוקים שבהם. זה היה ערב נאה של תחילת העשור ההוא, ההורים שלי הלבישו אותי יפה ולקחו אותי לראות את המופע "כוסות רוח" של שלישיית "הגשש החיוור". הייתה תחושה של גדולה באוויר. טקס חניכה אל תוך "הישראליות". למיטב זכרוני, המערכון שחתם את המופע היה "חתונת הדמים". זה היה הדבר המצחיק ביותר שראיתי בחיי, למרות שלא הבנתי חלק ניכר מהבדיחות. משהו במוזיקה של הדיאלוגים עמד בפני עצמו. משהו בקצב של השתיקות הצליח לגרום לכמה אלפי אנשים להיקרע מצחוק בו זמנית. אפילו הצחוק המתגלגל מהקהל היה לירי. זה היה חלק מהמופע.
באיזשהו שלב במערכון דמותו של פולי מכנה, בטעות, את דמותו של גברי בשם "אבו דאבי". לא ידעתי מה זה אבו דאבי. לא חשבתי לשאול את המבוגרים שסביבי מה זה אבו דאבי. זה לא היה משנה. אלה היו רק צלילים. הברות משעשעות. אה. בו. דא. בי. מצחיק. מה זה משנה למה? מצלול ערבי במבטא מזרח-אירופי עם מקטע מקומי. זה הצחיק אותי, ואפילו לא הבנתי למה, אבל אנא עארף, העולם מצחיק אז צוחקים.
הזיכרון הזה מציף אותי ברגש מאוד מסוים של נוסטלגיה, משפחתיות ואיזו חוויה היסטורית של לקיחת חלק בתהליך תחייה של אומה. ככה בטח מרגיש אדם בריטי שנזכר כיצד הלך להופעה של "הביטלס". ככה בטח מרגישה אישה מניו ג'רזי שנזכרת כיצד אביה לקח אותה להופעה של פרנק סינטרה. יכול להיות שלאור גילה הצעיר של ישראל, זה אפילו יותר מזה.
הרבה השתנה מאז. פולי הלך לעולמו, גם הסינרמה הלכה בדרך כל בשר ורק עם אבו דאבי בסוף חתמנו על הסכם שלום (מי היה מאמין אז בשנות התשעים שזה ייתכן), אך רוחם של הגששים עדיין איתנו. כל מופע בידור מצליח זוכה להשוואה לא הוגנת לשלישייה המיתולוגית, כל מחאה חברתית מקפיצה מחדש את "אף אחד לא קם" וכל מערכת בחירות מחזירה למצעד הפזמונים את "עובדים עלינו עבודה עברית". ומערכות בחירות, ברוך השם, לא חסר לנו פה. אתה הבנת את זה ברוך?
אחרי שנה של קיפאון תרבותי, ישראל חוזרת ליהנות מהתרבות המקומית. חגים וזמנים לששון ולהתראות. אל תוך הקלחת הרותחת הזאת חזרה גם הכמיהה הנוסטלגית המתוקה למשהו מפעם. לתוך הוואקום הייחודי הזה נכנסה תזמורת המהפכה, שחזרה לבמות אחרי תקופה ארוכה עם המופע "קונצ'רטו לגשש ותזמורת" כחלק מסדרת המהפכה של האופרה הישראלית. המופע הייחודי שנערך במשכן לאמנויות הבמה הציג פרספקטיבות מוזיקליות חדשות לעבודת ההומור הגאונית של הגשש, מכמה זוויות ייחודיות ומקוריות.
מאוד בקלות אפשר היה להלביש על קטעים מוזיקליים קלאסיים של "הגשש" עיבוד תזמורתי חי ולהזמין את הקהל ליהנות מהשירים המוכרים בעיבודים חדשים. "מה הוא עושה לה", "מים לדוד המלך", "יש לי יום יום חג", "לו יהי" וכו'. חומר לא חסר. למעשה, זה מה שרוב הצופים במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב חשבו שהם עומדים לחוות. לתזמורת המהפכה היה רעיון אחר, מהפכני בהרבה, ומעניין בהרבה. במקום ללוות את היצירה המקורית של הגשש, התזמורת בראה יצירה חדשה לגמרי, עם מוטיבים מוזיקליים מתוך הארסנל הרחב של החומר המקורי של הגשש - ולאו דווקא המוזיקלי.
מי שהופקד על היצירה המורכבת הזאת היה אמיר לקנר, שכבר חצה את הרוביקון של "אחד מהקומפוזיטורים המבטיחים בישראל" אל התואר "אחד המלחינים המוכשרים בישראל". בשנה האחרונה עבודת העיבוד הגאונית של לקנר זכתה לקהל רחב בזכות עבודתו עם חבורת "זהו זה" המתחדשת, שהקטעים המוזיקליים שלה הפכו לאחד הקונצנזוסים היחידים, והמוצדקים, במדינה שלנו.
המופע הורכב מכ-15 קטעים מקוריים ולא אחידים בסגנונם. כך למשל הקטע "ז'קלין ז'טם", שמבוסס על סימפולים משיר הטלפון המקורי שכתב ירון לונדון (אז עדיין יוצר צעיר ומלא בהומור ולא בומר נרגן), הציג יצירה סימפונית בשילוב נגיעות של רגאיי, פאנק, אפרוביט ומה לא בעצם. תזמורת שעושה פסיכדליה. הומור שעושה גרוב.
והיו גם קטעים "פשוטים" יותר, שלא היו פשוטים בכלל. התזמורת בניצוחו של רועי אופנהיים מספיק ורסטילית כדי לנגן קלאסיקות, אבל גם כדי "לשחק" עם קלאסיקות שלא נכתבו בכלל כיצירות מוזיקליות. כך למשל, "הגרוב של הקומקום", שהציג בצורה נקייה את מערכון "הכה את המומחה" שכתבו יוסי בנאי ודן אלמגור בליווי תזמורתי. יש לזכור שלא מדובר במערכון מוזיקלי כדי להבין כמה שהמשפט הקודם לא מובן מאליו. להבדיל, למערכון "פסטיבל שירי דיכאון" שבוצע כמעט במלואו הוסיפה התזמורת שכבה תזמורתית עשירה ומפתיעה.
בין היצירות המוזיקליות הוצגו גם קטעים מומחזים מקוריים שביצעו דקלה הדר ודביר בנדק. הקטעים היוו אתנחתא קומית דרושה ממופע די עמוס מוזיקלית. השילוב בין הצד המוזיקלי לקטעי המשחק היה מאוזן, כאשר במידה רבה של צדק, המערכונים שכתב המחזאי גור קורן (מוכר גם בתור רזי, אחיה של איריס בסדרה "חזרות") לא ניסו להתחרות ברגעים הנוסטלגיים של הגשש שהוצגו על המסך, אלא ניסו לתת כבוד לגוף היצירה האדיר של הגשש באמצעות חומר מקורי.
מי שחשב שקטע המחווה לישראל "פולי" פוליאקוב יהיה הרגע המרגש במופע טעה. טעיתי, טעה, טעות, טועים, טעינו. בסופו של דבר, אחרי מופע עשיר של למעלה משעה וחצי, הרגע הכי מרגש בכלל לא התרחש על הבמה אלא ביציע, כששייקה לוי וגברי בנאי שנכחו באולם התרוממו ממקומותיהם ונופפו בהתרגשות אותנטית לקהל שהריע להם ממושכות. אף אחד לא היה צריך לנצח על התשואות האלה. אלה היו מחיאות כפיים מוזיקליות. זה היה סאונד של הערכה ואהבה. שני גברים בני 81 שלא צריכים כבר להוכיח כלום, והם הוכיחו את זה אתמול בלי מילים. במדינה שנמצאת במין סחרור תמידי, עם מערכת פוליטית על קוצים, עם כלכלה על סיכות ועולם תרבות על גחלים, היה נחמד להיות לאיזה שעה וחצי על הכיפאק.
המופעים הבאים בסדרת המהפכה של האופרה הישראלית ייערכו ב-8.5 בחיפה, ב-20.5 בירושלים, וב-25.5 בתל אביב