מהו בעצם פופ אם לא ניצחון הרגע? אם יש שיר אחד שזה הרגע שלו זה "MOABET" של עדן בן זקן והדי-ג'יי איתי גלו. ה-"BET" החוזר של הפזמון חופר יותר מעבודות הרכבת הקלה בגוש דן; המשפט שבן זקן אומרת לפני כן הפך ללהיט לא פחות וכנראה יותר מהקטעים שהיא שרה; ומה אתם יודעים - זה כל כך הצליח שהיא אפילו קראה לאלבום שלה, שיצא ממש לפני כמה ימים, באותו השם.
העניין כאן לא לגמרי ברור: על פניו, השיר הזה התפוצץ כל כך חזק, שהוא הפך תוך ימים למועמד בכיר במירוץ לתואר שיר השנה, שיסתיים בעוד כמה חודשים. מצד שני, קצת קשה להסביר למה דווקא השיר הזה הפך למה שהפך. אז מה זה? המנון? קשקוש? מה שזה לא יהיה, זה לא מתנצל.
מועבט, כך מתברר, זה שם נרדף לחאפלה/מפגש חברים/מסיבה, וברור שחלק מההצלחה של השיר קשור בזיהוי של הרגע הזה - כשהמועדונים בדיוק חוזרים, כשריחוק חברתי זה כבר לא עניין, וגם לא הגבלות, סגרים או מגיפה, ושגם אם כל זה יחזור, אז רוקדים עם מה שקורה עכשיו. עד לפני כמה חודשים, שיר כמו "MOABET" לא יכול היה להתפוצץ ככה, ואת כל הסיטואציה הזאת אפשר היה רק לדמיין. אלא שלאדם יש זיכרון חלש, והשיר הזה חוגג כאילו הקורונה מעולם לא הייתה אלא נגיף מסתורי אי שם במזרח הרחוק.
בן זקן עצמה, מגיעה לשלב הזה בקריירה שלה עם ביטחון עצמי מלא מאי פעם במה שהיא יכולה לעשות (ושומעים את זה היטב כשמקשיבים גם לשאר השירים שהוציאה בתקופה האחרונה). במובן מסוים, "MOABET" יכול להיות ה"שני משוגעים" שלה, להיט קרוס-אובר שגדול יותר מגבולות צרים של ז'אנרים, ומצליח בהתאם. הקליפ בעיצוב מיושן ומודע לעצמו, הולם את הקריצות לפופ האלקטרוני ששייך לזמנים קצת אחרים. זה אולי נשמע מעט מוזר, אבל איכשהו, כשאני מקשיב לשיר הזה עוד פעם ועוד פעם, נדמה לי שיש כאן קצת פחות מאיביזה וקצת יותר מאתניקס, משירים כמו "קטורנה מסאלה", למשל (עם כל הכבוד לקריצה ל"החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי). בסגנון ההגשה, בגישה, בחגיגה, נדמה שרוחו של זאב נחמה התגלגלה בשיר הזה, או לפחות הוא יכול להיות מבסוט ממנו.
המילים עצמן, שכתבו גלו ובן זקן ביחד, די טיפשיות. אין כאן כלום, כביכול: מסיבה, חברים, "כולם עם ראש סבבה". זיעה. מאמא מיה, ווא עליה, מותגים. שיהיה. זה הרי הפזמון שבאמת עושה את העבודה. הדיבור כאן הוא בעיקר, ובכן, על הדיבור. בן זקן כבר שיחקה על הטריק הזה ("אין פזמון, תרקדו"), אבל עכשיו היא משחקת פרודיה מושלמת, בהגייה מודגשת ומוקצנת, לא צפויה, קורעת מצחוק - כאילו ממילא כל השיר הוא חצי דאחקה ולא מעבר לכך. כאן נכנס מה שיש לעדן בן זקן בשפע - כריזמה נדירה - וקשה שלא למלמל יחד איתה גם את המשפט המגוחך הזה על הוודקה והרד בול. זאת המכה הראשונה שמהממת את מי שמקשיב. הבום של ה-MOABET שחוזר שוב ושוב זה כבר הנוק-אאוט, ואי אפשר להפסיק.
כשיר פופ מזוקק, "MOABET" עובד בלשכנע שאין זמן ואין מקום טוב יותר מאשר המסיבה שאתם משתוללים בה עכשיו. בניגוד להרבה שירי פופ אחרים, הוא גם מצליח לשכנע בכך. אולי זה כל הסיפור על כוס אחת של ג'ין וטוניק.