תיקון שבועות

    מהאלגוריתם של נטפליקס להופעות המאוחרות: 5 דברים שעולם התרבות צריך לתקן

    למה כל הופעה צריכה להסתיים בחצות? למה האלגוריתם של נטפליקס מתעקש לא לתת לנו להיפטר מכותרים לא רצויים? האם נוכל אי פעם להבין בלי כתוביות מה שחקנים צעירים אומרים? לכבוד שבועות והתחושה האופטימית הכללית שאפשר לתקן, הנה חמישה דברים בעייתיים והדרכים לתקן אותם

    אהבתם את דרמת הפשע האיכותית? אולי תאהבו גם את המותחן הטראשי הזה. בשניהם יש רצח. "מי הרג את שרה?" (צילום: נטפליקס)

    על האלגוריתם של נטפליקס להשתפר דחוף

    לאחרונה השיקה נטפליקס את אחד הכלים הכי חשובים בתולדותיה: כפתור "נגנו משהו". כשם שאתם מזפזפים בטלוויזיה ונופלים על תוכן שמוצא חן בעיניכם וממשיכים לצפות בו, כך מקווה הפיצ'ר החדש לעשות, אבל בהסתמך על הטעם והבחירות הקודמות שלכם, כפי שלמד אותם האלגוריתם. למרות זאת, לא מעט מהלוחצים על הכפתור מדווחים שהתוכן הראשון שהחל להתנגן הוא פרק של "חברים". מצד אחד עבור רוב האנושות מדובר בעוצרת הזפזופים האולטימטיבית, זאת הסיבה שהיא כל כך פופולרית גם היום. מצד שני, עבור רבים אחרים זו הייתה בחירה שגויה, סחית, שלא באמת קשורה לטעמם.

    זה לא באמת נורא. אפשר להתעלם מהכפתור הזה ולהיכנס לבחור משהו אחר מתוך הבאר האין-סופית של השירות. הבעיה היא שהאלגוריתם די מבאס. גם אחרי שנים של שימוש בנטפליקס, הוא עדיין לא באמת יודע לחדד מה כן אמור לעבוד עבור צופה מסוים ומה לא. אולי הבעיה הכי מקוממת שלו, והכי קלה לפתרון, היא שאין לנו הצופים באמת שליטה על מה שמוצג בפנינו. אם אדם יודע שהוא בחיים לא ילחץ על כותר מסוים, תנו את האפשרות למחוק אותו כדי שלא יופיע שוב. אם מישהו אוהב ז'אנר מסוים אבל לא אוהב כותר ספציפי מתוכו - כפתורי ה-thumbs להצבעה למעלה או למטה ממש לא יעזרו ליישב את זה. בקיצור, תנו לצופה קצת יותר כוח והאלגוריתם ישתפר עשרות מונים.

    עוד בוואלה! NEWS

    מה קרה כשהרוכב הישראלי שעשה היסטוריה ניסה לעשות גם ספורט אקסטרים?

    לכתבה המלאה
    תנו לצאת בשעה נורמלית. קהל בהופעה נושנה של רמי פורטיס (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, יובל מרקוס)

    הופעות מוכרחות להתחיל בשעות סבירות של הערב

    כל מי שהיה במופע תרבותי באירופה מכיר את תחושת ההתגלות הזאת. אתה הולך לראות מופע רוק, הצגה, קונצרט, מחזמר, בלט או סטנד אפ - ובסוף, כשהאורות נדלקים, אתה יוצא החוצה אל העולם והשעה עדיין סבירה. אפשר לאכול איזה משהו קטן, לשתות איזה משהו גדול, אפשר לקחת אוטובוס או רכבת ולצאת מהעיר ואפשר גם סתם למהר הביתה וללכת לישון. בינתיים, בישראל, אין הופעה שמתחילה לפני השעה תשע.

    הסיבות מגוונות: אנשים עובדים עד מאוחר, כולם מגיעים ברכב פרטי, נתקעים בפקקים וצריכים לחפש חניה. אדם מהפריפריה לא יכול להגיע לאירוע בתל אביב בערב, אלמלא יש לו רכב פרטי. למקומות שנחשבים כאן איכותיים, כמו קיסריה או שוני, ממילא אין דרך להגיע בתחבורה ציבורית. התוצאה המופרכת היא שהופעות מתחילות מאוחר ונגמרות עוד יותר מאוחר. לצאת בישראל מהופעה לפני חצות זה די נדיר, וזה לפני שדיברנו על השעה שצריך להשאיר בחניון בניסיון להתחפר אל מחוץ לפקק.

    כל אלה קיבעו את המיתוס שלפיו זה "לא רוקיסטי" להתחיל הופעה מוקדם. זו לגמרי תודעה ישראלית כוזבת. קשה לתקן את זה, מכיוון שמדובר בתוצר לוואי של בעיית ביצה ותרנגולת גדולה יותר. בעתיד, כשתהיה פה מערכת תחבורה ציבורית יעילה יותר, שאולי תעבוד גם בסופי שבוע, וגם בשעות מאוחרות, אנשים אולי יצליחו להגיע להופעות בלי חישובי פקקים. התוצאה תהיה טובה לכל הצדדים, ותמשוך גם יותר אנשים לאירועי התרבות. בינתיים, נתראה כולנו בצוואר הבקבוק האהוב ביציאה מאמפי ראשון.

    אנחנו אפילו לא מדברים על כבוד לשפה העברית (צילום: ShutterStock)

    שחקנים צעירים חייבים לעבוד על הדיקציה

    בפעם הבאה שאתם צופים בסדרת דרמה ישראלית, בפרט כזו שמככבים בה צעירים, עשו עם עצמכם ניסוי קטן: נסו להאזין לדיאלוגים בלי להיעזר בכתוביות, או אפילו הפנו לגמרי את המבט מהמסך. האם אתם מצליחים לפענח את כל מה שנאמר? בשנים האחרונות זה הופך למשימה פחות ופחות אפשרית. אנחנו אפילו לא מדברים על כבוד לשפה העברית, למרות שגם זה יהיה נחמד, אלא על בעיה טכנית גדולה שרק הולכת ומחמירה. רק כשמפסיקים להשתמש בכתוביות, קולטים עד כמה הן הפכו לקביים הכרחיים עבור כל כך הרבה שחקנים צעירים בישראל. רבים מהם פשוט לא מצליחים להימנע מלבלוע מילים.

    יש כמה וכמה נקודות זמן שבהן אפשר לשפר את זה. הגם שלא כל השחקנים לומדים משחק - שם חלק מהשיעורים עוסק בדיקציה - אפשר במינימום לבקש שההפקה תעזור להם עם קורס, או אפילו שיעור, בנושא. אם גם זה כבד על התקציב, הבמאי או הבמאית יכולים להעיר להם שהדבר שנאמר עכשיו לא היה מובן ושנדרש טייק נוסף. או האפשרות הכי טובה כנראה: השחקנים עצמם צריכים להיות מודעים לבעיה הזו אצלם ופשוט להגות את המילים כמו שצריך. זה באמת לא עניין מסובך.

    "הזמרת שעושה את זה בגדול באירופה". נטע ברזילי עם בנימין נתניהו (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, חיים צח)

    המדינה צריכה להפסיק לנכס לעצמה הצלחות ישראליות בחו"ל

    במהדורות החדשות ידווחו על "גאווה ישראלית", ראש הממשלה אפילו יתקשר לברך. "הסרט הישראלי זכה באוסקר"; "השחקנית הישראלית שעושה לנו כבוד בהוליווד"; "הזמרת שעושה את זה בגדול באירופה". אתם כבר מכירים את הכותרות. הישגים אישיים של אמנים מוכשרים שקרעו את הישבן שלהם למען האמנות שלהם, הצליחו לפרוץ את גבולות המדינה ולהצליח גם בחו"ל. ואז, כשבעולם רואים אותם, פתאום אנחנו רוצים חלק מהם.

    זה טבעי, אבל גם קצת צבוע. האמנים הישראלים שמצליחים בחו"ל לא עשו את זה בזכות מדינת ישראל. עם ההשקעה המעטה של המדינה בתרבות מקומית, זו לא תהיה הגזמה לטעון שהם עשו את זה למרות ישראל. התיקון הוא פשוט יחסית: אפשר להתחיל לתקצב את התרבות המקומית בצורה כזאת שתגרום לכל העסק להיות קצת פחות אירוני. מכיוון שכסף לא גדל על העצים ואנחנו שומרים אותו לדברים חשובים יותר כמו ביטחון, תשתיות וישיבות - אפשר פשוט להוריד את הכובע בפני האמנים המצליחים, ולזכור שהם עשו את זה בעצמם. זו גאווה אישית, לא לאומית.

    נאהב גם עם שליש פחות מהזמן. יונית לוי, חדשות 12 (צילום: צילום מסך, קשת 12)

    הגיע הזמן שמהדורות החדשות יפסיקו להיות כל כך ארוכות

    אם עוצמים עיניים ומתרכזים מאוד, אפשר לנסות ולהיזכר שפעם המהדורות היו מתחילות בשמונה ומסתיימות בתשע. תיאורטית, אחרי השעה הזאת ידעת כל מה שצריך לדעת על אירועי היום. אלא שזה כבר לא כך: בשנים האחרונות, וביתר שאת עם פרוץ המגיפה, המהדורות תפחו לשעה וחצי ואף יותר מכך, גם אחרי שעות של שידורי חדשות בלתי פוסקים. כשזה נחוץ, אפשר להבין את זה בהחלט. גם בסבב ההסלמה המסויט הנוכחי ברור שהמהדורות משתלטות על כל הערב, וזה לגמרי הגיוני, אבל נניח שבסוף נחזור לסוג של שגרה - מה יהיה רע אז בלשחרר אותנו לסרט, שעשועון או דרמה לפני רבע לעשר, כאילו אנחנו מדינה נורמלית?

    וזה לא שבהכרח הרווחנו בתוספות האלה את מה שבדרך כלל נדחק מסדר היום: רווחה, עוני, סביבה, תרבות. אלה המשיכו לזכות בפירורים, בעוד לעתים מזומנות היו אלה כתבות צרכנות, תעופה, קידום ורכילות (או סתם קושמרו אקסטרים) שמילאו את המסך בהסחות דעת, הממלאות ממילא את כל שעות השידור שקדמו למהדורה. במקום מוצר מהודק, אקטיביסטי, שמספק שירות לציבור - בחסות עודף החדשות הפכו המהדורות הארוכות לכלי למיסוך מה שקורה באמת.

    אך אפשר עוד לתקן: אפשר להגדיר מחדש את היחסים האקטואליה לבידור, להחליט שמהדורות החדשות מסתיימות בתשע ויהי מה, להפיק רצועת מגזין נפרדת לתכנים כמו "הטרנינג חזר לאופנה" או "אילו אטרקציות מצפות לנו בדובאי", או פשוט לוותר עליהם, ולשחרר את הצופים שעדיין מחויבים לטקס הטלוויזיוני שנערך מדי ערב בשמונה. כולם ירוויחו: המהדורות ישמרו על רלוונטיות, קצב ואפקטיביות, וכולנו נקבל יותר תוכן איכותי ומגוון, ונוכל להעמיד פנים, בין אסון לסבב לחימה, שבסוף הפוליטיקה והפלילים יש גם שגרה ותרבות ופנאי. כשזה יקרה, אלה יהיו חדשות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully