כל סבב לחימה מול הפלסטינים סוחב אחריו היסטוריה שלמה של מורכבות מדינית, אבל נראה שסבב הדמים הנוכחי הוא אחד הקלים ביותר להסבר. יש סיבה ותוצאה ברורה. קשה שלא לזהות את הכרוניקה של מטח טילים ידוע מראש כשנזכרים בכל הסאגה שהתחילה בלשכה המאולתרת של איתמר בן גביר בשייח ג'ראח, המשיכה בחסימות התקדימיות בשער שכם והסתיימה בריקוד הדגלים בעיר העתיקה שהרגיש כמו שפיכת בנזין על אש גלויה.
ובכל זאת, ולמרות ניסיון העבר, שום דבר לא באמת הכין אותנו לימים הנוראים שעוברים על המדינה מבחינה ביטחונית. אירועי האלימות הקשים בערים המעורבות, מטחי הטילים הנוראיים על הדרום, התקיפה חסרת התקדים על גוש דן - הכל תזכורת למצב העדין שאנחנו חיים בו. מדינה שמסוגלת להתגייס ולנצח מגפה עולמית אם היא רוצה, אבל לא יכולה באמת ליהנות מקצת שקט לאורך זמן. עוד דור גדל לתוך מציאות של מלחמה. עוד ילדים שיסבלו מחרדה קיומית. עוד חיילים שיצאו לקרבות ולא יחזרו. שלוש נשים ואב ובתו כבר מתו אתמול מהתקיפות האלה בצד הישראלי. גם בצד השני הדם זורם. כמה מיותר. כמה עצוב.
לצד האירועים הקשים שכבר חווינו בעבר, התרחשה אמש בשעת לילה מאוחרת השתלטות עוינת על ערוץ טלוויזיה ישראלי גדול שמעולם לא חווינו. פרשן פוליטי פופולרי במיוחד השתלט על אחת מתחנות השידור. זה היה קשה לצפייה. הפרשן המהולל לא הצליח להסתיר את שמחתו מנפילת "ממשלת השינוי" (שטרם קמה, וטכנית גם טרם נפלה) והמשיך את ערב השידורים המיוחד תוך כדי שהוא ממנה את עצמו גם לפרשן ביטחוני, כתב משטרה, מומחה מוניציפלי ומגדת עתידות. אף אחד באולפן לא ניסה לעצור אותו. אף אחד לא אמר לו שאולי הוא מגזים. זו הייתה פשיטת רגל מקצועית של אולפן החדשות המשפיע בישראל.
צריך להגיד את זה בקול ברור: חברת החדשות הגדולה בישראל פשוט הפקירה את המסך למופע שכלל הכללות, גזענות והתססת אלימות חסרת תקדים, בדיוק בזמן שהייתה אמורה לנסות להרגיע את הלהבות במקום לשלהב אותן. כל הרעיון של "אחריות עיתונאית" נגנז באיזה מחסן ישן בנווה אילן, ובמקומו ניתנה הבמה להתבהמות במסווה של רהיטות, של גזענות במסווה של פרשנות. המצב בשטח נפיץ ועדין ממילא, אין שום צורך שחברת חדשות תשמש כקטליזטור לשנאה.
בדיוק כפי שהיה נכון להזכיר בתקופת הקורונה שלא כל החרדים מזלזלים בהנחיות, כך גם הניסיון להפיל על כל הציבור הערבי (מעל לשני מיליון ישראלים עם תעודות כחולות) את המעשים האלימים ברחובות לוד ועכו הוא חרפה לא מוסרית. וכך, בחסות הערוץ הנצפה בישראל, קבע פרשן פוליטי שהמשטרה משקרת לאזרחים ולמעשה אין מנוס מלהכניס כוחות צבא למרכז עירוני אזרחי. מעניין כמה חמומי מוח האזינו למילים שלו והלכו להצטרף לאלימות המשתוללת. באופן אירוני, היה זה דווקא בכיר שב"כ לשעבר שניסה להרגיע את הרוחות באולפן (לשווא) ולהסביר שמדובר במיעוט עברייני קטן שלא מייצג את הציבור הערבי. הפרשן הפוליטי פחות התרשם מדבריו של המומחה.
שיהיה ברור, האלימות בערים המעורבות מגונה ומפחידה. פורעי החוק צריכים להיענש בחומרה. אין שום תירוץ לאלימות. ובכל זאת, לתאר את האלימות הזאת כאנומליה בתוך "73 שנים של דו קיום מופתי" זה חטא לאמת. מדובר בחבית נפץ שהתעלמנו ממנה במשך שנים שהתפוצצה בערב אחד. האשמה היא לא על אף פרשן טלוויזיה כזה או אחר, אלא על הנהגה שהזניחה את הציבור הערבי במשך שנים. ועדיין, הניסיון ליצור מצג שווא של "מלחמת אזרחים" - צירוף מילים שחזר אמש הרבה יותר מדי פעמים - הוא במקרה הטוב הגזמה פופוליסטית, ובמקרה הרע ניסיון ליצור מלחמה כזאת.
הפירומנים באולפן חזרו והאשימו את נבחרי הציבור הערבים בכך שהם לא קוראים להרגעת הרוחות (למרות שהם עשו את זה) אך לא שאלו, למשל, לאן נעלם השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה. על ראש הממשלה הנאשם בפלילים שהרוויח מכל הסיפור אין באמת צורך להרחיב, אבל רגע לפני סיום נזכיר את הציטוט שאמר בעבר על ראש ממשלה אחר שהסתבך בפלילים: "ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי. הדבר הנכון לעשות הוא שהממשלה הזו תלך הביתה".