לא מן הנמנע שזה היה ערב השידורים המדכא בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שהמשיך גל פתוח של דיכאון קיומי של מציאות סיוטית ששכחנו שכמעט שכחנו שמעולם לא עזבה אותנו. מעל לאלף רקטות נורו לעבר ישראל מאז תחילת ההסלמה (כרבע מהם נפלו בשטח רצועת עזה), לשתי הנשים שנרצחו בביתן באשקלון שלשום נוסף אתמול עידו אביגל, ילד בן 5 עם פני מלאך, שתמונתו מצולם בפורים האחרון כצב נינג'ה פורסמה אתמול בשלל כלי התקשורת וניפצה את מעט הציניות שעדיין נותרה פה. הלב נשבר.
נראה שמשהו נשבר גם אצל מגישי החדשות אתמול. כבר היינו בסרט הזה. כבר קברנו ילדים אבל הפעם למעגל האלימות הבלתי נגמר הזה נוספו הפרעות האזרחיות ברחבי ישראל. לינצ'ים ביהודים, לינצ'ים בערבים. אישה ערביה בשבוע ה-39 להיריונה שנחבלה בראשה בלוד. צעיר יהודי שנכנס בטעות לטמרה והותקף קשות.
בינתיים הסירנות ממשיכות בכל הארץ, עוד ועוד ילדים נכנסים למעגל הטראומה הישראלי, עוד חיילים מגוייסים, עוד אימהות לא יירדמו בלילה, עוד זוגות צעירים יהרהרו האם להקים משפחה דווקא לתוך השגרה האכזרית הזאת, עוד אנשים טובים יעזבו את הארץ, עוד אנשים יתמוטטו מדיכאון. על 70 העזתים שנהרגו מאז תחילת המבצע, בהם 17 נערים וילדים (כולל תינוק בן 9 חודשים) אף אחד כמעט לא דיבר. בשעות הקטנות של הלילה, כשמישהי העזה לדבר על זה באולפן של כאן 11, זה נגמר במופע של השתקה ואלימות מילולית מיותרת. גם זה מסימני התקופה.
השידור החי של ערוץ כאן 11 מהלינץ' בבת ים ייכנס כנראה לספרי ההיסטוריה כאחד מהרגעים המכוננים והטראומטיים של האומה. זה לא היה נורא יותר מכל לינץ' אחר, אבל זה היה בשידור חי, מול העיניים שלנו. זה היה מזוויע יותר כי זה לא היה "בעיר ערבית", מין מקום מנותק וזר שהציבור הישראלי מרגיש כאילו הוא מתקיים בפלנטה אחרת. זה היה על הטיילת של בת ים, פוטנציאלית אחד המקומות היפים בישראל, שהפך אתמול לזירה של שנאה ואלימות. ראינו את זה מתפתח. ההמון החל לבזוז בתי עסק ולהפגין נוכחות ו"כוח" באזור. כתב כאן חדשות דניאל אלעזר לא ציפה למראות האלה. הוא חזר והשתמש במילה "טירוף" במובן הבסיסי ביותר שלה. הדם היה באוויר, אבל המשטרה לא הייתה שם. אלעזר היה הראשון לזהות. הוא התריע שוב ושוב. לצערנו, הוא לא טעה.
זה היה מצמרר כי אף אחד לא באמת ניסה לעצור את זה. כשההמון שלף אדם מתוך הרכב שלו והחל להכות בו עד זוב דם, כולנו ידענו מי הוא. כולנו ידענו מה הוא. כולנו זיהינו את הג'קט של החברה המסחרית המוכרת של האיש שבעט בו כשהוא שכב על הרצפה ללא אפשרות להגן על עצמו. לא היה שום אומץ במעשה הזה. רק רוע ושנאה. ודווקא היו אנשים שניסו להתקרב לקורבן, הם אפילו לא נראו מפוחדים, אבל במקום להושיט יד לקורבן, הם שלפו את הנייד מהכיס והתחילו לצלם.
הצופה נקלע לאירוע בהפתעה בדיוק כמו צוות הצילום של כאן חדשות, שלא ציפה לאירועים אלימים כאלה, בטח לא בשידור ישיר. מה אמורים לעשות במצב כזה? להמשיך לתעד? לנסות לעזור? להזעיק את המשטרה? לחתוך את השידור לאולפן? גם במדינה רווית קרבות ואירועים כמו ישראל לא באמת ערוכים לשידור ניסיון רצח בשידור חי. המגישה דוריה למפל הייתה הראשונה להתעשת, ודרשה להפסיק להעביר לצופים את התמונות הקשות בלייב. זה היה מאוחר מדי. כל מי שצפה בקטע הזה בשידור חי לעולם לא ישכח את זה.
התמונות הקשות, כולל אלה של צלם וואלה! האגדי ראובן קסטרו, שודרו בכל הערוצים. לפתע, השר הגאון שהמליץ לאזרחים לעשות את העבודה של המשטרה נעלם. גם קולו של ראש הממשלה לא נשמע במשך שעות ארוכות. הפרשן המפורסם שבבוקר תהה איך זה שלא נערמו גופות של מתפרעים ערבים בלוד היה הרבה יותר מאופק בערב.
ואז הגיע סמוטריץ'. ליתר דיוק, הגיע עופר חדד שציטט את סמוטריץ' כאילו מדובר בגלגול מודרני של מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. סמוטריץ' הזדעזע מהלינץ' בבת ים. "מתבייש עד עמקי נשמתי", הוא כתב בציוץ, וקינח באימוג'י בוכה. חדד ציטט את הציוץ של סמוטריץ' כאילו מדובר במגדלור מוסר מנהיגותי שאפשר למצוא רק אצל יהודים. יושבי האולפן הנהנו והסכימו איתו שהציוץ חשוב. הפאתוס של חדד היה מוגזם, לרגע אפשר היה לחשוב שמדובר באיש יחסי הציבור של סמוטריץ' ולא בעיתונאי בחברת החדשות הגדולה בישראל.
אף אחד מהעיתונאים באולפן לא חשב להזכיר את התרומה של אותו סמוטריץ' למציאות האלימה. האימוג'י העצוב של סמוטריץ' לא הצליח להשכיח שמדובר בשותפו של בן גביר, הפתיל שהצית את המהומות בירושלים. הציוץ האמיץ לא מחק את ההתבטאויות הגזעניות נגד יולדות ערביות בבתי חולים. זה האיש שהתעקש שהפיגוע בדומא אינו אירוע טרור. האיש שעמד בראש צעדת הבהמות. האיש שעל פי סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן התכוון לבצע פיגוע תופת בנתיבי איילון, ונעצר עם 700 ליטר של חומר דליק. מי שמצייץ שנאה והסתה על בסיס יומיומי לא צריך להתפלא אם בסוף השנאה הזאת מתפוצצת לנו בפרצוף. חבל שאין אימוג'י של דמעות תנין.