סבבי לחימה, כפי ששמם מרמז, הם מעגל. שידור חוזר אחד ארוך שבו ניתן לחזות כמעט במדויק את מה שיקרה בזירה החברתית-תקשורתית. קחו לדוגמה את "מהו הערך של תגובה פרופורציונלית?" - משפט שכל מי שעבר מבצע צבאי בישראל מוכרח להכיר. הקטע האלמותי מתוך "הבית הלבן" שבו הנשיא ג'ד בארטלט (מרטין שין), הולם בשולחן ודורש מראשי הצבא סביבו להפסיק להטיף לו על תגובות צבאיות, שנראות כאילו הוא "קצב למישהו את דמי הכיס". כמו שעון, אפשר להמתין לקטע הספציפי הזה עולה ברשתות החברתיות פעם אחר פעם, מבצע אחר מבצע, כ"הוכחה" למדיניות השגויה של ישראל, בעיני אחדים. העובדה שהקטע כולו הוא הקדמה להבנה של בארטלט ששימוש בכוח פרופורציונלי הוא בדיוק מה שנדרש ממעצמה, כלל לא חשובה, וממילא רוב משתפי הקטע לא טרחו לצפות בסדרה או בפרק. זהו עוד שלב בסבב, עוד וי במעגל.
בדיוק באותה מידה של ודאות ניתן להתייחס לעוד תופעה של מבצעים: המופע של דובר צה"ל. עצמו עיניים לרגע ודמיינו את השיחה הזאת מתפתחת. המנחה פונה לקצין חמור הסבר התורן עם הכומתה הכחולה, שמישיר מבט למצלמה. מה הוא עומד לומר? עכשיו פתחו את העיניים שוב ובדקו את עצמכם: האם "אנחנו מכים באויב בעוצמה" היה שם? ומה לגבי "רק כשהם יעלו חזרה אל הקרקע, הם יבינו מה קרה להם"? "מחירים כואבים"? "מטרות איכות"? "השמדנו", "פגענו" "תקפנו", "שללנו יכולות"? כן, נראה שתפסתם את הכל. אבל אם כולנו יודעים בדיוק מה יאמר דובר צה"ל, לא משנה מה מתרחש בשטח, אולי הגיע הזמן לתהות מהו הערך בעובדה שהוא נראה כל יום על המסך שלנו?
יחידת דובר צה"ל, בניגוד לעומד בראשה, היא גם כך אחת ממקורות הידע והמידע העיקריים שלנו בשעת לחימה. פטריות הפיצוצים האלגנטיות, הצלבים הרועדים על המטרות, העיגולים האדומים המסמנים היכן כדאי להתמקד - כל חומרי הוידאו האלה גם כך יהיו שם בלופ אינסופי, ברקע ראשים מדברים. הודעות על אירועים ביטחוניים, הנחיות לעורף, כל אלה מגיעים ישירות למבזקנים ולמגישים. וכמובן, בכל רגע נתון, סביב השולחנות הצפופים, יושבים להם הפרשנים לענייני ביטחון. כולם כאחד מדבררים על בסיס יומיומי את צה"ל טוב מכל לובש מדים, היכולת שלהם להעביר מסרים לגבי מה שצה"ל מעוניין ולא מעוניין בו היא ממש דרך חיים. וכל זה עוד לפני הקצינים בדימוס, אותם הפרצופים והחשודים המיידיים, המטיפים למיטוט והמומחים בחירטוט שיהיו שם כדי לאכול לנו את הראש עם כפית.
ובכל זאת, בכל ערב מחדש, יחזור הריטואל המוזר הזה שבו תת אלוף הדי זילברמן, יופיע על המרקע של כל ערוץ שבו אתם צופים וימסור את אותה תעמולת קלישאות, כאילו כולנו צופים בגרסה העברית לצפון קוריאה טי וי. המנחים והמנחות יקשו, ישאלו, יתהו לגבי מטרות המבצע וקווי הסיום, לגבי היעילות של הפעולות - וזילברמן בשלו. וכמו הרבה דברים אחרים שנראים על המרקע בימים אלה וגורמים לתלישת שערות, קשה להבין למה לעזאזל מכריחים אותנו לצפות בזה. האם העובדה שעזה בוערת אמורה לעודד אמא טרוטת עצבים שאינה יודעת אם תספיק להגיע עם ילדיה למקלט? האם העובדה ש"הכנו קשות בחמאס" אמורה להקל על אב להסביר לבנו למה צליל מחריד וטראומטי מעיר אותו משנת הלילה? האם העובדה שמפקדות חמאס חרבות תשרה שלווה על מבוגרים מפוחדים שלא עוזבים את הממ"ד? אם ממילא אין דו שיח אמיתי עם זילברמן, למה אנחנו צריכים להיות הקהל השבוי של דף המסרים שלו?
דובר צה"ל הוא שריד לתפיסת עולם ישנה שבה צה"ל שולט בנראטיב המלחמה שלנו. הוא משרטט את פני המערכה, מעלה את המורל ומעודד את רוח העורף, מתאר איך הכינו באויב - ואנחנו מצופים להקשיב היטב ולא להפריע, כי הדובר הוא בכל זאת אדם עסוק. אך כמו הצנזורה, אנחנו לא באמת זקוקים לו עוד כדי לדעת את האמת על מה שקורה. העובדה שארגון טרור קטן משבית שני נמלי תעופה, משבש לחלוטין את החיים בשני שלישים מישראל, מכתיב מתי סבב מתחיל ומסתיים, יוזם פיגועי נ"ט ומזל"טים, משגר 1,600 טילים בתוך שלושה ימים ומודיע לנו בדיוק איך ומתי יפגע בנו - היא ההפך המוחלט מהתמונה שזילברמן מכתיב. לא משנה כמה פעמים נחזור על "הוכה קשות", המציאות לא מתיישרת עם המסר. זילברמן לכל דבר ועניין פשוט משקר לציבור בישראל מדי ערב, כאילו זו העבודה שלו.
כל דובר מתחיל יספר לכם ששקיפות ואמינות הם מהמפתחות הכי החשובים בהעברת מסרים. כשהאיש שמדבר איתנו עושה זאת מאחורי מסך של חשאיות צבאית, ומספר לנו שמה שאנחנו רואים ומרגישים אינו נכון, הוא פוגע לא רק בחוסן אלא גם ביכולת לקחת כל דבר שהוא אומר ברצינות. כמו כל כך הרבה דברים בשבועות האחרונים, גם הפסאדה הזו של אשליית שליטה מתפוררת מול עינינו, ומבהירה שכלום לא נמצא תחתיה. כשם שהמשטרה לא מסוגלת להגן על הביטחון שלנו אך מסרבת להודות בכך, צה"ל אינו מסוגל להתמודד עם ארגון טרור אכזרי ומסרב לספר לנו על כך. אין כאן ביקורת מקצועית על צה"ל כמובן, לשם כך ישנם אנשים עם יוניקלו. אבל אם הצבא מעוניין לנהל איתנו שיח, אולי הגיע הזמן שיכבד מעט את האינטליגנציה שלנו? ואם הוא לא מעוניין, יש לנו את הזכות לסרב לשמוע את הקלישאות שלו.
המציאות של החיים בישראל מעולם לא הייתה פשוטה, בימים אלה היא נראית מורכבת אולי מאי פעם. הניסיון להתמודד עם המורכבות הזו על ידי טיוח והבניה של המציאות, נידונו לכישלון. גם אם נביט בה בנחישות ובמדים, ונקבע בטון נחרץ את מה שנרצה ממנה, היא לא תתעצב כרצוננו. הדרך להתמודד עם מורכבות היא להכיר בה, לשקף אותה ולהתמודד איתה יחד. אחרי הכל, אם צה"ל מצפה מאיתנו בכל פעם להיות חזקים עבורו, אולי הגיע הזמן שיתייחס אלינו באופן פרופורציונלי.