אחד השירים החביבים השנה בגמר האירוויזיון היה "דיסקוטק" של להקת "דה רופ" הליטאית. קודם כל בזכות האנרגיות של הזמר, הכוריאוגרפיה המופרכת והתלבושות הצהובות להחריד, אבל גם בגלל הנושא - ההתעקשות לרקוד בבית כי זה לפחות בטוח. הרקע ברור: החרבת חיי הלילה על ידי נגיף הקורונה, שחיסל גם את אירוויזיון 2020. רק עכשיו, שנתיים אחרי השבוע ההוא בתל אביב עם קובי מרימי ומדונה, וכשאירופה ממש בשלבים ראשונים של חזרה לחיים, אפשר שוב לרקוד ביחד: התחרות הצליחה לעמוד שוב על רגליה ברוטרדם.
היה בזה משהו מרגש. גם אם הישראלים חיים כבר בעולם שהמגפה העולמית כמו מעולם לא הייתה בו, הרי שרוב הכדור עדיין שוקע תחת המעמסה. אירוע בקנה מידה של האירוויזיון - הופעות פופ עם פירוטכניקה, אלפי אנשים בתוך אולם ואמנים שמגיעים מכל העולם - נראה לרוב האנושות עד לא מזמן כמו זיכרון נוסטלגי רחוק שבלתי אפשרי יהיה לשחזר בעתיד הנראה לעין. כך, בין אם הוא ייצר להיטים היסטוריים או לא, אירוויזיון 2021 היה בכל מקרה ניצחון ענק של עולם התרבות ושל אירופה בסיומו של מאבק אימתנים.
באותה נשימה, חייבים להגיד (וסליחה על חילול הקודש): זה היה ערב די משעמם ומפוהק בסך הכל. מעט שירים שהם ביזאר, מעט שירים טובים באמת, כל המסביב די סטנדרטי גם כן. כאילו אחרי שנה בלי הופעות חיות וקהל, כולם רק רוצים להעביר את האירוע בשלום בלי שהאדמה תיפער וייצא ממנה אסון חדש. גם השידור מישראל שהעבירו אסף ליברמן ועקיבא נוביק לא היה מלהיב במיוחד, ולעתים גם דלוח. שנונים ככל שהשניים יהיו, חבל שלא לוהק לצידם לפחות אחד משלל אנשי התרבות והמוזיקה של תאגיד השידור, מומחים לפופ ואנשים שחיים את התחרות. דאחקות זה לא הכל, ובכזה אירוע תרבות מונומנטלי - הגם שהוא לפעמים שטותי - מתבקש ללהק לצוות גם מישהו אחד שזה רחמנא ליצלן התחום שלו.
ואם נחזור רגע למופע עצמו: זה לא מקרה שהשירים שכיכבו השנה בתחרות לא בהכרח בוצעו באנגלית. אחרי שנה של שמיים סגורים, גם המוזיקאים התבשלו בתוך המיץ הלאומי שלהם עוד יותר מבעבר - וכך קיבלנו מצרפת נאמבר שכולו שאנסון וקרואסון, ואילו איטליה הצליחה לנצח עם גרסה מקומית (אך לא באמת מקורית ואף מייגעת, סליחה אירופה) ליותר מדי להקות רוק מהעשורים הקודמים. אולי זה רמז לכותבים ישראלים שאפשר להצליח בתחרות הזאת גם עם שירים עם זהות ישראלית נוכחת יותר וקצת יותר עברית מ"חלאס עם השגעון" ו"יאללה בלגאנים".
ובכל זאת, לעדן אלנה מגיעות בעיקר מחמאות על המסע הארוך שלה, שכלל ריאליטי בלתי נלאה, שני אירוויזיונים, מגיפה עולמית, סבב לחימה והרבה הפתעות בדרך. היא הפכה שיר חביב בסך הכול לנאמבר פופ סוחף ככל האפשר (גם אם אפשר היה לוותר על הגימיק התמוה של "התו הגבוה בתולדות האירוויזיון" או וואטאבר). אמנם זה לא בהכרח שכנע את אירופה, אך היא עשתה את שלה והוכיחה שיש לה מה שצריך בשביל להפוך לכוכבת בישראל. אין לה במה להתבייש. בין אם בשיר הקודם או בשנה אחרת התוצאה הייתה יכולה להיות אולי גבוהה יותר, עכשיו אלנה צריכה לקום מהאכזבה, לאסוף שירים טובים ולהסתער, ובעיקר לזכור מה שרה דפנה דקל על אותה במה לפני בערך 30 שנה: זה רק ספורט.