האזינו כאן לפודקאסט "מדברים תרבות" עם שלום חנוך:
בזמן המתח, העצבים והלחץ שכולנו חווינו במבצע "שומר החומות" - שלום חנוך חווה את החוויה ההפוכה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "נסעתי לסיני", מספר המוזיקאי הענק בריאיון לפודאקסט של וואלה! תרבות (האזינו למעלה לריאיון המלא). לא היה לי מושג שזה ייפול בדיוק בזמן המבצע הצבאי, אבל זה מה שקרה. נסעתי לשם כדי להתנתק לחלוטין ובאמת חוויתי שם את הקיצוניות ההפוכה. מסביב היה רק שקט, חול, ים והרי אדום. חזרתי משם נקי ועכשיו אני מוכן לקבל כל טיל שישלחו".
ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו בין לחימה ללחימה. אתה אופטימי לגבי הפרויקט הזה שנקרא ישראל?
"אני לא אופטימי לגבי דרך הלחימה, הדרך הגברית, הכוחנית. בדרך הזו אי אפשר להשיג שום דבר. אני אופטימי לגבי המקום הזה, הארץ הזאת. אבל בגלל השיטה והשלטון, אני לא הייתי אומר שאני אופטימי לגבי המדינה. אני חושב שזה לא יכול להימשך ככה כל כך הרבה זמן. הרי עוד 300 שנה הכול יהיה אחר. אבל מה שקובע פה הכול זה איך הדברים מתנהלים, וכרגע המדינה לא מתנהלת טוב. אין מנהל, אין מנהלים, ובעיקר - אין מנהלת. אני ממליץ על מנהלת".
זו לא הפעם הראשונה שאתה בעצם מדבר על הצורך בהנהגה נשית.
"אפילו לא הנהגה אלא ניהול. נשים יודעות לנהל הרבה יותר מגברים".
למה?
"תסתכל על הבית שלך. תראה מי מנהל שם. כל היתר זה משחקי ילדים - כוח, מלחמות, טו-טו-טו".
יש לך שמות ספציפיים של נשים שהיית רוצה לראות בעמדת ניהול?
"אני מחפש. בינתיים כל הנשים ששאלתי אם הן היו מוכנות לקחת על עצמן, כאלה שחשבתי שיש להן כישורים, אמרו לי 'בשביל מה אני צריכה את זה?'".
הוצאת אלבום חדש ונהדר - "הרצל לילנבלום". קודם כל, למה "הרצל לילינבלום"? מה יש בפינה התל אביבית הזו?
"הבית שלי נמצא לא רחוק משם. כל בוקר לפני שאני הולך לישון - אני הולך לישון בבוקר פחות או יותר - אני רואה את המשאית הירוקה עם שני הפועלים מאחור על המדרגה. מזה השם בא. בדרך כלל הם עושים את הפקק אבל הפעם הם נקלעו לפקק".
אתה ומשה לוי הכנסתם לזוגיות הארוכה שלכם את המוזיקאי אלי מגן ופתאום הפכתם לשלישייה. איך זה מרגיש להוסיף עוד מישהו?
"נפלא. בעיקר שזה אלי, שהוא חבר. זה היה פשוט נהדר. הוא מנגן יפה, שר יפה, וזה גם הוסיף שינוי ויצירתיות".
וזה גם עוד קול להתחשב בו.
"אני אוהב שאומרים לי ואני שומע מה שאומרים לי. זה רק מוסיף ליצירה. אני לא חושב שלבד הייתי יכול לעשות דברים מבלי שהאנשים מסביבי ישתנו. זה מאוד מפרה".
עבדת עם אלי לפני המון שנים. מה קרה שפתאום החלטתם לשתף פעולה?
"נכון, עבדנו בלהקת הנח"ל. הוא היה גיטריסט שם. במשך השנים היינו חברים והיינו בקשר. הוא סיים לעבוד עם הפילהרמונית, נפגשנו, הוא אמר 'בוא נעשה משהו ביחד', ולא ראיתי שום תשובה אחרת מלבד 'יאללה בוא'".
אפשר לומר שזה האלבום ראשון שלך ללא שום שיקול של למצוא חן בעיני העולם שבחוץ? כלומר, אלבום כמו שאתה אוהב? שלא מופק יותר מדי?
"כן, אפשר להגיד את זה מבלי להתייחס לשום דבר אחר. זה אולי האלבום הראשון שאולי לא ממש מופק. הוא יותר טבעי. חשבתי שאחרי כל האלבומים שהיו, הגיע הזמן לעשות אחד כזה ולהיכנס לאזור היותר אותנטי. הרי במוזיקה הכול זה הפקות. ואז מה קורה? בתור כותב שירים ומבצע - אני יודע את המרחק בין השיר הכתוב לבין מה שקורה איתו בסוף. יש בזה הרבה מאוד דאווין, אין מה להגיד. וזה מה שעובד גם. לפעמים אין לי כוח לדברים האלה. התחלתי את האלבום הזה מחוסר הפקה והצלחתי לשמור על זה עד הסוף".
איך חשבת שהוא יתקבל?
"לא חשבתי".
לא התעסקת עם זה?
"לא. אני מודה ואומר לך בכנות. אני מקווה שיתקבל טוב אבל אני לא חושב על זה. אי אפשר. זה לא העניין. העניין הוא לא איך יתקבל כי אין לי מושג. אין לי שום מושג".
כל פעם זה מפתיע אותך מחדש?
"כל תגובה או חוסר תגובה מפתיעות אותי. יכולים לומר לי 'האלבום הזה יותר טוב מהקודמים', אבל אני לא בטוח אם אני מקבל את דעתם של אחרים. כך שמראש אני לא חושב מה יחשבו. מה שכן, אני כן מנסה לעשות כל פעם משהו אחר".
בסופו של דבר הביקורות על האלבום היו מעולות.
"על זה אמרתי שזה לא תלוי בי כבר. לא כיוונתי לשם".
אבל אתה קורא ביקורות? אתה נהנה מפרגונים?
"אני מודה שלא, אני לא כל כך קורא. יש לי תפיסה מאוד מסוימת מהי ביקורת ומה התפקיד שלה. אני לא מקבל את העניין הזה ששיר צריך לעבור דרך המסנן הזה. המבקר מדבר עם הקהל על המוצר, הוא לא נותן לקהל לצרוך אותו. אבל אני עשיתי את המוצר, אני הוצאתי אותו. לשמחתי, מדי פעם זה מתקבל טוב".
אז אתה מעדיף את התגובה הנלהבת של הקהל מאשר של מבקרים?
"המבקר הוא גם קהל. לא יותר. זה שהוא כותב ויש לו כוח - בסופו של דבר זו דעתו האישית בלבד. הייתי רוצה שמבקר יתחיל במילים 'לדעתי', או 'אני התרשמתי' ולא יקבע בשביל אחרים. אבל זו דרך העולם אז אני לא מתמודד עם זה. אבל אני באמת לא מתעסק עם זה".
איך אתה כותב שירים? מה בא קודם - המילים? הלחן? זה השתנה ברבות השנים?
"בכל הצורות. גם בשכיבה, גם בישיבה (צוחק). לפעמים באה שורה מילולית, לפעמים מגיע פזמון או התחלה של שיר. והמון מנגינות שבאות לי תוך כדי נגינה. אני מאד אוהב לנגן לעצמי בבית. אני כל הזמן מחפש שם משהו, ואז יש השפעה מדבר אחד לשני. יש מקרים שאני מגיע ויודע מה אני רוצה. אז או שאכתוב מילים קודם, או שפיסת מוזיקה תצלצל לי ואז אגיד לעצמי 'הופה, אני רוצה ללכת לכיוון הזה'. ואז אתאים את המילים לזה עד כמה שאני יכול".
וקורה לפעמים הקסם הזה שהכל מתלבש ביחד בעשר דקות?
"זה מה שקורה. יש גם דברים שאני עובד עליהם הרבה זמן".
ואתה משחרר את המנגינות שתקועות?
"בטח. מאות מהן. יכול להיות שהן חוזרות בדרך שאני לא מרגיש. אני דווקא בעד לשחרר. חוץ מזה שהיום יש הקלטות. אני מקליט המון. באלבום הזה יש שירים שהם לא מעכשיו. ממש מזמן אחר".
למשל "אז לא ידענו" שכתבת אחרי רצח רבין. מה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא אותו?
"זה לא לקח לי, זה לקח לשיר. כנראה שהיו שירים אחרים שיותר הידפקו על הדלת ויותר רצו לצאת והשיר הזה חיכה".
החלטתם לא להשתמש בתופים באלבום הזה.
"זו לא החלטה. ניגנו שלושתנו והרגשנו טוב מאוד. זו הייתה אווירה של יצירה ביחד. לא רצינו לקלקל את זה, לרבע את זה".
כמה קשה ללכת עם המשא על הכתפיים של "אגדה חיה", "מלך הרוק", "המוזיקאי הכי גדול בישראל"? זה נטל או ברכה?
"אני לא הולך עם זה. יש לזה אפקט עליי כמובן וישנו נטל. אני מניח שהנטל הכי גדול מכל זה זה הציפיות שיש לאחרים. התקשורת אוספת בארכיונים ציטוטים ממני, ובגילי אני יכול לומר שזו כמות כזו שאני לא יכול תמיד להופיע כמו שאני, להיות כמו שאני. יש דברים שנדבקו במשך הדרך ואין מה לעשות, אתה לא יכול לשנות צילום או דעה של מישהו או דברים לא נכונים שנאמרו או רכילויות ושטויות. אתה לא יכול. איך זה ללכת עם התארים האלה? אני מסתדר, אני מודה. אני לא מחפש את זה, אני לא מחפש את התגובה שיגידו 'וואו מה שלום עשה עכשיו'. אם אני לא מחפש, זה מניח לי".
היו ימים שחיפשת? שזה יותר העיק?
"כשהייתי יותר מסור לקריירה. אבל אף פעם לא ויתרתי על עצמי. אני לא יכול פה לגמגם".
היו רגעים שנמאס לך להיות מפורסם? שכל אחד יוכל לומר לדבר איתך? בסופו של דבר אתה נחלת הכלל.
"אני פוגש יותר ויותר אנשים שאומרים לי כמה הם אוהבים אותי. מה יכול להיות רע בזה? זה לא יכול להיות רע. לפעמים חושבים שאני לא יכול להימלט מעין הציבור, אז אני דווקא כן יכול ואז אני לא יוצא הרבה מהבית. בחו"ל אני מרגיש נהדר כשאני אדם לא מוכר, כי זה הטבע שלי. אני לא יודע כמה הפרסום חשוב לי באופן אישי".
מה השתנה בתגובות של אנשים כלפיך במהלך השנים?
"יש יותר תגובות של אהבה. כלום לא השתנה. הכל מתרכז בהופעות בסופו של דבר. כל היתר זה לא בדיוק אני. אני נמצא בהופעה והקהל שבא להופעות שלי פוגש אותי כמו שאני. זה הסיפור".
מבקשים ממך סלפי ברחוב?
"אה כן, זה נדנוד סתם. אני לא אוהב להצטלם. אני הרבה פעמים נאלץ להצטלם ולפעמים אני אומר גם 'לא, סליחה'".
הרבה מאד אמנים ותיקים מבואסים ששירים עכשווים שלהם לא מנוגנים ברדיו ושהקהל שלהם דורש את השירים של פעם. גם עליך זה משפיע? גם אותך זה מבאס שכולם רוצים את להיטי העבר?
"לא. זאת עובדה, זו המציאות. אני גם מבין את זה. לכן בהופעות (שלום יופיע ב-9 ביולי באולם מופעים ברנר וב-22 ביולי בזאפה אמפי שוני) אני לא מכניס הרבה חומר חדש שקהל לא מכיר. לוקח זמן לאנשים לעכל ולהכיר שירים. העובדה שהם אוהבים שירים ישנים מעידה שלקח להם הרבה זמן לאהוב את השירים האלה. זה בסדר. מה תגיד להם? הם רוצים ליהנות. תוך כדי זה אני משתדל כל פעם לחדש קצת. אם אחדש הרבה - אני יכול לחתום לך שזה לא יתקבל. הם באים בשביל מה שהם מכירים. האנשים רוצים לשמוע מה שהם אוהבים, אני מבין אותם. אולי הייתי כן שמח אילו המדיה הייתה קצת יותר מגוונת ולא דופקת במוח רק עם שיר אחד".
אתה מתכוון בעיקר לרדיו?
"כן, כי הרדיו מכוון את מה שהוא משדר. ברשת כל אחד עושה מה שהוא רוצה. גם בנושא הביקורת יש סנוביזם שמונע פלורליזם. אני חושב שכדאי. וזה לא עניין של הטעם שלי כי אני - לא אכפת לי, אני אוהב הכול, כל זמן שזה לא אידיוטי. אבל באמת שצריך לעזור. אם אתה מתעסק בתחום הזה, אם אתה שדרן רדיו או עורך, בוא, תעזור, תגלה את מה שאתה אוהב, לא מה שאתה חושב שהקהל רוצה לשמוע. לאנשים יכול להיפתח הראש בזכותך".
אתה באמת אוהב את כל סוגי המוזיקה?
"אל תשאל אותי מה. אני לא רוצה להגיד מה שאני לא אוהב".
יש לך גם רומן עם ההיפ-הופ. הוצאת שיר עם הראפר טונה.
"רומן (צוחק)! עם טונה זה נורא נחמד. נפגשנו וזה נורא נחמד. את ההיפ-הופ אני מכיר דרך ארה"ב כמובן. יש דברים שאני עף עליהם, זה ז'אנר מהותי מאוד. אבל אם אתה אומר 'רומן', בוא נראה. אני לא חושב שאני עוד מאוהב בזה. אני בינתיים מנסה את זה".
מה עוד תפס אותך בעולם? בישראל?
"אני אוהב מוזיקה דרום אמריקאית, ספרדית, ערבית, אינדי, דפטונס".
אבל פופ אתה פחות אוהב.
"נכון, פופ לא. אתה צודק. אבל אף פעם לא אהבתי פופ בעצם".
גם קולדפליי אתה לא אוהב?
"אני לא יכול להגיד שאני אוהב. אני מקווה שהם לא ייעלבו".
יש שירים שנמאס לך לשיר בהופעות?
"אז אני לא שר אותם. לא אגיד לך איזה שירים אלה".
נכנסתם לסוג של קפסולה בקורונה הזו ויצרתם את האלבום החדש. איך באופן כללי עברה עליך הקורונה?
"כולם נכנסו לקפסולה בקורונה. בזמן הזה ניצלנו את הזמן ופשוט ניגנו. אני חייב להגיד שזה עבר עליי על מי מנוחות, ביצירתיות גדולה. אותי זה לא שינה. זה לא עשה לי שום דבר רע. אני כמובן יודע מה זה עשה לאחרים אז לא נעים לי כל כך להגיד שזה עבר מעליי".
ואכן באלבום האחרון אתה מתעסק בקריסה כלכלית וחברתית גם של אמנים. נחשפת לזה בטח מקרוב בקורונה.
"כן, ונתתי לזה ביטוי. לא דיברתי הרבה איתם. אני לא חוקר את העניין הזה. הייתי מודע מה זה עשה לאחרים וחיפשתי מה אני יכול לעשות".
לא חסרו לך ההופעות?
"לא".
איך זה יכול להיות?
"שמע, אני אוהב הופעות אבל יותר אני אוהב לכתוב שירים. את הזמן ניצלתי בשביל לכתוב. מה שאני מוציא זה קמצוץ".
זה נכון שאתה לא אוהב ששואלים אותך למה התכוונת בשיר?
"זה נכון מאוד. למה אני לא אוהב? כי זה או לדבר המון או לא להגיד כלום".
איך היה נראה מהלך חייך אילולא היית פוגש באריק איינשטיין?
"זה מצחיק כי זה כמו שהייתי שואל אותך איך היה נראה מהלך חייך אם לא היית נולד או אם היית נולד לאמא אחרת. אני חושב שלא היה לי כל כך קל אילולא הייתי פוגש את אריק. אני חושב שהמפגש עם אריק עשה לי הרבה. הוא סלל לי דרך קלה יותר לבוא לידי הכרה, שיכירו ביכולות שלי, ועשיתי את זה כמובן בצנעה ובשקט. בסוף זה כמובן יצא. אני מניח שאולי היה יותר קשה אבל אני לא יכול להבטיח את זה".
יש משהו בתקופה של חבורת לול שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
"אני לא מתגעגע לתקופה הזאת. אני לא מתגעגע באופן כללי".
אבל לאנשים אתה בטוח מתגעגע.
"יש אנשים שאני אוהב. נשארתי חבר שלהם, אבל אני לא מתגעגע. הנה, הבמאי בועז דוידזון צלצל אלי אתמול מלוס אנג'לס. הוא שמע את האלבום והוא השתפך עליו. זה נורא כיף. הרבה שנים לא דיברנו. אריק, אגב, עדיין לא התקשר".
הבת שלך רומי היא מוזיקאית מוכשרת מאוד. לפני שהיא הלכה לכיוון של המוזיקה, הזהרת אותה?
"לא אמרתי לה שום דבר. היא גדלה כזו. מגיל אפס היא כבר כתבה שירים. איך אומרים? זה בחר אותה. היא נולדה כזו. יכול להיות שגם אני, אגב. אתה לא מתווכח עם דבר כזה. אני מאוד מחזיק ממנה. אבל אתה לא מזכיר את הנכד שלי עומרי. כבר בגיל 10 אירחתי אותו בהופעה. הוציא לאחרונה שיר מקסים והולך לו מאוד".
הגיל מעסיק אותך? הזיקנה? המוות?
"כן. המוות לא כי אין מה לחשוב על זה, אבל הגיל כן. כשתהיה בגילי אז תבין. הוא מעסיק אותי אבל זה גם מעסיק את נקודת המבט שלי. נקודת המבט בגלל הגיל הופכת להיות בעלת גיל".
מה השתנה בך?
"אני לא השתניתי. אני אותו ילד שהיה".
אותו אחד שכתב בגיל 15 את "לילה"?
"כן. אותו ילד. אני רק התבגרתי מאז, ראיתי עולם, אבל גם אז חייתי בתוך עולם".
קיבלת פרספקטיבה.
"כן. פרפסקטיבה שהיא לא מוחלטת".
אנשים מפויסים יותר בגיל מבוגר.
"אני מפויס במובן של מקבל. מקבל עובדה, מקבל מציאות. אני לא יודע אם מפויס זו המילה המדויקת, כי אותם דברים שהפריעו לי תמיד, מפריעים לי גם היום. אבל ההבנה וחוסר החלום שזה ישתנה - אתה פחות חולם. אתה פחות משלה את עצמך. אתה פחות חושב שאתה יכול להשפיע על הדברים".
אמן לא יכול להשפיע על הדברים?
"באיזשהו מקום באופן מתמשך הוא משפיע. אמנות ותרבות משפיעות. אני חושב שזה גם ימשיך להשפיע, אבל השאלה היא אם כל הדברים שמפריעים לזה יימשכו גם כן או יפחתו. התרבות היא בעצם התוכן של החיים וחבל שזה מופרע כל כך הרבה".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"אני רואה כדורגל, לפעמים כדורסל, הכי אני אוהב פוטבול. ספורט באופן כללי. אני רואה פה ושם גם דברים מצחיקים. יש לי כוח טיפה לצחוק. וגם סרטים אני רואה. אני לא הולך לקולנוע כבר שנים, אז אני רואה סרטים בבית".
בנטפליקס?
"גם נטפליקס, גם יס. אנחנו יושבים ואומרים 'בוא נראה את הסרט הזה. יכול להיות שניפול טוב ויכול להיות שלא'".
מה עם סדרות?
"אני פחות בקטע, אף על פי שראיתי כמה אבל אל תשאל אותי איזה, כי אני לא זוכר".
וחדשות אתה רואה?
"מדי פעם כן. רק לדעת מה קורה אבל כשהם כולם מתחילים לצעוק ולדבר יחד, אני מכבה".
מה החלום הגדול שלך שעוד לא הגשמת?
"להיות ילד עוד פעם. סתם, אני צוחק כמובן. החלומות שלי כל כך רבים שייקח יום רק לדבר אליהם. אבל החלומות שלי הם רק אישיים. לגבי קריירה, אין לי חלומות. אה ויש לי גם חלום שיהיה פה טוב".
תודה מיוחדת לשגיא בן נון