באופן שאינו בהכרח מובן מאליו, בשנה החולפת הסתבר כי קולו של שלום חנוך, מלך הרוק הישראלי במיל', רלוונטי במיוחד בשנת 2021. האיש שעומד מאחורי "מחכים למשיח" יצר יחד עם טונה את "הטוב, הרע ואחותך", שהתאים כמו כפפה ליד למפגיני בלפור גם בתוך גל של שירי מחאה; הוא הוביל לשיר כועס נוסף, באותה רוח, בשם "שלטון", שחרך גם הוא את הרדיו; ובנוסף, אלבום הסולו הראשון שלו בעברית, "אדם בתוך עצמו", זכה בידיהם האמונות של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת לחידוש יפהפה, שהדגיש עד כמה הדיוקן מלא החיים של תל אביב דוהה בעידן הסגרים.
עם האוכל בא התיאבון, וחנוך חזר השבוע עם אלבום חדש, ללא סינגלים מקדימים - "הרצל לילנבלום". בפינת הרחובות הזו בתל אביב, לא רחוק ממגדל שלום, ממוקם "בית שיף", מבתיה הראשונים של אחוזת בית. האם לכך כיוון חנוך, אחד המתארים הנהדרים של תל אביב? כנראה שלא: בשיר הנושא עצמו העירוניות בוערת - זו תל אביב של 2021, לא של 1909. נראה שהאלבום הזה, ה-14 במספר של חנוך, משגשג בפער שבין הדברים: הראש פועל עכשיו, אבל המבט הולך בעיקר אחורה.
זה בא לידי ביטוי כבר בסגנון האינטימי של האלבום. חנוך התבסס כאן על הדגם של "יציאה", המופע האקוסטי שלו יחד עם שותפו הוותיק משה לוי, בתוספת שחקן חיזוק משמעותי מאוד - אלי מגן, הקונטרבסיסט והזמר הוותיק. מגן וחנוך הכירו לפני יותר מ-50 שנה בלהקת הנח"ל, ואף הקליטו ביחד כמה שירים בסוף שנות ה-60 - כך שיש כאן אווירה של מפגש בין חברים ותיקים. כאן מגן מופקד על האווירה הג'אזית של "הרצל לילנבלום", וגם שר בשיר מלנכולי אחד, אחד הלחנים היפים באלבום ("מכאן עד הקצה"). הטאץ' הסופי נשמר למפיק העל תמיר מוסקט. כל הנינוחות הזו מאפשרת לחנוך להביא לידי ביטוי את הצד הרך שלו, והוא בהחלט הולם אותו. זה האלבום הטוב שלו מזה שנים.
שני להיטי המחאה האחרונים שלו, באופן מפתיע לכאורה - לא נמצאים כאן. אני כותב לכאורה מפני שהם לא באמת מתאימים לאופיו של האלבום הזה, בקצב ובנימה. בפנים נשארו שירים טובים יותר. זה לא אומר שחנוך ויתר על מבט פוליטי או חברתי נוקב, וכשליש מהאלבום קשור בכך, בעיקר בחלקו המאוחר. זה כולל, בין היתר, שני שירים עגומים במיוחד, "25 שנה" ו"חצי חבר", שניהם על על אנשים שפוטרו או קרסו כלכלית, וקשה שלא לחשוב בעקבותיהם על המצוקה האדירה של אמנים בשנה החולפת, בה הענף התקשה לייצר הכנסות ללא הופעות. הוא נוגע גם בגזענות ("שחור לבן"), או בניסיון לייצר חיבורים ("למה שלא נתחלק"), וגם סופד ליצחק רבין, בשיר שנחשף לראשונה לפני כחצי שנה ("לנצח נזכור כמה תמימים היינו עד אותה ירייה").
אלא שליבו של האלבום נמצא במקום אחר ברצון לחיות את החיים ולאחוז בהם חזק, ובאבל על מה שלא ישוב עוד. כמו ששר פעם המשורר, זה רק געגוע חולף. ההפקה המינימליסטית וקולו המדבר הצרוד של חנוך הופכים כמה מהשורות שעוסקות בכך לקודרות במיוחד. בבלדות השקטות האלה, הוא נאחז בכל מילה כמי שנאחז בזיכרון. "יש עוד מה שרציתי לשאול: איך להספיק בזמן שאינך להיות ולחיות את הכל?", הוא נאנח למשל בשיר החידתי "אחת". השיר המשותף עם אלי מגן כבר מתייחס מפורשות למחשבות על המוות. המטאפורה שבמרכזה של עוד בלדה יפה, "קרני השמש והגשם", תיאור של ניסיון לצלם נוף שחולף ואיננו, נכנסת גם היא לקטגוריה הזו. ואם לא די בכך, האלבום נסגר בשיר פרידה מהחבר לקיבוץ ולדרך מאיר אריאל ("הונחה האבן, לא תוכל לחזור, העגלה נוסעת אין עצור") ואולי גם לאריק איינשטיין ("תיסע לאט או שתיסע מהר, יום בהיר אחד לא תתעורר").
אלבומיו האחרונים של הזמר האהוב לא עמדו תמיד בציפיות מהם, בין אם בגלל סינון חומרים לא מספיק טוב, פומפוזיות או חוסר עידון. "הרצל לילנבלום" מוצא את חנוך מודל 2021 באלמנט שלו: רגיש, מהרהר, מדבר בכנות. אדם בתוך עצמו. וזה יופי של מקום להיות בו.