האופרה הישראלית חזרה עם הפקה מוזרה ומפחידה - וזה מעולה

אחרי שנת הקורונה הקשה, האופרה הישראלית ממציאה את עצמה מחדש. ההפקה של "המדיום" מציגה מעשה נוכלות של אישה חזקה עם טוויסט אפל, ומבוצעת בצורה מקורית כשהקהל יושב על הבמה. זה יכול היה להיראות דל, אלמלא ההופעה המדהימה של טל גנור, ששווה לבדה את מחיר הכרטיס

הופעה נשית מרשימה. שי בלוך ב"המדיום" (צילום: יוסי צבקר)

אנחנו משקרים לעצמנו ומספרים שהיה דווקא נחמד בתקופת הקורונה. הטבע התעורר, בילינו הרבה זמן עם הילדים, למדנו לשמור מרחק ולכבד את המרחב הפרטי של כל אדם. בפועל זה בולשיט. הספקנו להדחיק כמה נורא היה להיות בבית כל היום ולטפס על הקירות בזמן שצריך לעשות ג'אגלינג בין עבודה מהבית, גידול ילדים ובריחה מרשויות החוק שמאכנות לנו את הנייד כדי לדעת מתי אנחנו יוצאים מהבית ולאן.

לכן אני כותב את המילים הבאות בזהירות הדרושה, ובצלילות מוחלטת: הקורונה עשתה טוב לאופרה הישראלית. כן, ברור לי שזו אמירה קצת פשטנית, ויש שיאמרו שלא הכי מחוברת למציאות. לא צריך להיות מומחה לכלכלה בשביל להבין שזו הייתה שנה קטסטרופלית לאופרה מבחינה תזרימית. בית האופרה נעל את שעריו לאורך למעלה משנה וברז ההכנסות נסגר לחלוטין.

גם לא צריך להיות מומחה תעופה בשביל להבין שאי אפשר להביא לישראל הפקות גרנדיוזיות מחו"ל או לעשות שיתופי פעולה עם בתי אופרה מרחבי העולם כשנתב"ג סוגר את שעריו בפני אזרחים זרים. סולנים בינלאומיים לא יכולים להופיע פה, מנצחים, במאים ומעצבי תפאורה מהוללים מחו"ל לא יכולים להגיע. הקהל המקומי, שהתרגל לבית אופרה בסטנדרט בינלאומי, צריך פתאום להתרגל פתאום להפקות צנועות יותר, מבוססות על כישרון מקומי, ואפילו - רחמנא לצלן - על יצירות עבריות.

ולא, לא שכחנו את חברי המקהלה שטרם חזרו למתכונת המקורית, או את ההפקות לילדים שלא ברור מתי יחזרו מטעמי התו הירוק. ועדיין, אני אכתוב את זה שוב, למרות הכל, הקורונה עשתה גם טוב לאופרה הישראלית. אחד המוסדות הכי חשובים בתרבות המקומית עבר ניעור בלתי צפוי, ונאלץ להמציא את עצמו מחדש - והתוצאה, לבינתיים, מענגת.

עוד בוואלה!

ניצחת איתי הכול: ריאיון עם מאסטרו דן אטינגר

לכתבה המלאה
האופרטה "העטלף" באופרה הישראלית. מקדימה, טל ברגמן בתפקיד הנסיך כסוף השיער (צילום: ראובן קסטרו)

אחרי פגרה ארוכה האופרה חזרה לפעילות בתחילת אפריל עם האופרטה "העטלף" של יוהאן שטראוס הבן בביצוע קונצרטי מבויים. זו הייתה אמורה להיות גרסה רזה של היצירה המופלאה, אך הנסיבות שהביאו לכך שזו הייתה גרסה על טהרת הכחול לבן הפכו את החזרה לבמה לחגיגה לקהל המקומי שהתגעגע לאופרה וסולניה. העובדה שהדיאלוגים התנהלו בעברית הצליחו לחפות על כל החסרונות של ההפקה.

כעת האופרה ממשיכה להפקה השניה שלה בעונה המשונה הזאת, עם "המדיום" של ג'אן קרלו מנוטי. ושוב, בהחלטה שנובעת מנסיבות חיצוניות, החליטו באופרה להמציא את עצמם מחדש. האופרה הוצגה כשהקהל יושב על הבמה, על רקע האולם והיציעים הריקים.

ושוב, הפקה "עניה" על הנייר. הופעה מול 250 איש בסך הכל, שיושבים על כיסאות מתקפלים. תפאורה שמורכבת מחמש מראות ומעל הכל - חסרונה של התזמורת, שהוחלפה בשני פסנתרים. אלא שבסופו של דבר, באמנות כמו באמנות, הגודל לא קובע, ולא העושר, ובטח שלא תעודת הזהות. ברגע שטל גנור עולה על הבמה (עליה, יושבים, כאמור, גם קהל קוני הכרטיסים) - קסם קורה. גנור המדהימה מביטה אל שום מקום, ושרה לכיוון אחר. יש במבט שלה אמירה, יש בקול שלה קסם. מי צריך יותר מזה?

כמה יופי יש בפשטות הזאת. טל גנור וחנן שוורצברג ב"המדיום" (צילום: יוסי צבקר)

לא שהיינו צריכים תזכורת לכישרון המופלא שמסתתר מאחורי החיוך המסתורי של גנור. בספטמבר 2019 העלתה האופרה ביצוע חד פעמי של אופרת הבארוק "אורלנדו" של הנדל. גנור נכנסה אז לנעליה של דורינדה, ובביקורת שפרסמתי עליה בזמנו כתבתי ש"היא לא נופלת מאף דיווה תוצרת חוץ (ולא בפעם הראשונה)". מה שהיה אז היוצא מן הכלל, הפך למובן מאליו. ישראלית מדהימה בתפקיד שכאילו נכתב בשבילה, עם "הוואלס של מוניקה" שפותח את המערכה השנייה שפשוט לא יכול היה להיות מושלם יותר. עוצמתי, חכם, מצחיק, מפחיד, מלחיץ, רומנטי, מבעית ומעורר - כמה יופי יש בפשטות הזאת.

באותה ביקורת על "אורלנו" החמאתי גם לבימוי של שירית לי וייס, שנתנה להפקה "תחושה ביתית ואינטימית, כמעט אירוטית". אני יכול לכתוב את אותן מילים על "המדיום" וזה עדיין לא יספיק, בטח בתצורה הייחודית של ההפקה, שהושיבה את הקהל על הבמה יחד עם הסולנים. איך אפשר להעביר את התחושה של לשבת במרחק של מטר מהבמה, ולראות באיכות HD של החיים עצמם את הלוע של עודד רייך נפתח ופולט את הבריטון המרשים שלו.

סיפור על נשים חזקות, נשים חלשות, וגברים חסרי אונים. "המדיום" (צילום: יוסי צבקר)

האופרה עצמה מספרת את סיפורה של מאדאם פלורה (שי בלוך בביצוע מצוין של משחק, לא פחות משירה), נוכלת שגורמת למשפחות שחוו אובדן להאמין שהיא יכולה לגרום להם לתקשר עם יקיריהן. היא משתמשת בבתה מוניקה (טל גנור) ובמשרת הצועני טובי (חנן שוורצברג בתפקיד אילם) כדי להוליך שולל את בני הזוג גובינו (עודד רייך וטל ברגמן) ואת גברת נולד (שקד סטרול) שחושבים שהם יוצרים קשר עם ילדיהם המתים.

הסיפור מקבל טוויסט מקאברי, שיכול לעבוד גם היום כאיזו סדרת מתח בנטפליקס, אבל השילוב עם המוזיקה שדווקא בגרסתה הרזה - עם שני פסנתרים בלבד - מצליחה להיות אפילו יותר קריפית, הופכת את כל האירוע לעוצמתי.

זה סיפור על נשים חזקות, על נשים חלשות, על גברים חסרי אונים - ועל הכאב האנושי שמחבר בין כולם. הצללים משחקים בו משחק, לפעמים ממש בתפקיד הראשי, ושברי המראות שמתפקדות כתפאורה מזכירים לנו שכל מה שאנחנו רואים ומבינים, בסופו של דבר הוא השתקפות של עצמנו. פשוט, כבר אמרנו? זה לא אומר שזה לא מעורר מחשבה, וגאוני לפרקים.

הישיבה על הבמה הגדולה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, במרחק יריקה (תרתי משמע) מההתרחשות, הופכת את החוויה למעוררת חושים ממש, שמצליחה גם להיות קודרת ומצמררת מצד אחד, וגם להיות קלילה ומזמינה לצופה התיאטרון הקאז'ואלי בו זמנית. אם מעולם לא הייתם באופרה ואתם מחפשים מקום להתחיל ממנו, יכול להיות שזו ההזדמנות שלכם.

בקטנה

תנועת ה-MeToo עשתה ניקוי אורוות בהרבה מבתי האופרה הגדולים בעולם, אבל היצירות נותרו אותן יצירות. כשעלתה לבמה לראשונה ב-1946, "המדיום" הייתה עוד אופרה ששמה במרכזה אישה חזקה. הסוף של הדמות הזאת שונה לחלוטין מהרבה מהסופים שהוגדרו לדמויות נשיות גדולות ברפרטואר האופראי הקלאסי. חזרה אליה בשנת 2021, עם ביצוע סוחף של נשים חזקות ומרשימות כמו טל גנור ושי בלוך (וגם טל ברגמן, שהנשיות שלה פרצה גם מתוך תפקידה הגברי ב"העטלף) שמצליחות להקסים בכישרון שלהן בצורה כל כך קלילה, שלרגע זה נראה כאילו להופיע באופרה זו עבודה קלה כמעט כמו לצפות באופרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully