קרואלה דה ויל הגיחה לעולמנו ב-1956. הסופרת הבריטית דודי סמית הציגה את דמותה בספרה "101 דלמטים", שתיאר כיצד הנבלית לא בוחלת באמצעים כדי לייצר מעילים, אפילו אם המשמעות היא להתעלל בגורי כלבים לצורך פרוותם.
אולפני דיסני הפכו את הדמות לאחת הנבליות הקולנועיות המפורסמות שלהם בשתי הזדמנויות שונות - בשנות השישים עם סדרת סרטי האנימציה "על כלבים וגנבים"; ובשנות התשעים עם "101 כלבים וגנבים" וסרט ההמשך שלו, בו כיכבו שחקנים ושחקניות בשר ודם - בראשן גלן קלוז בדמותה של המרשעת.
בכל הסרטים הללו, קרואלה דה ויל ניצבה על תקן "האישה הרעה", זו שהגיבורים האמיתיים נלחמים בה, הקהל סולד ממנה ואין שום הצדקה לפועלה. בשנים האחרונות, הוליווד נוטה להפנות את הזרקורים לעבר מי שהיו בעבר נבלות ונבלים, ולהפוך אותם לגיבורי התרבות החדשים. וכך, אחרי "מליפיסנט" ו"ג'וקר" בין השאר, ולפני הסרט על ווילי וונקה מ"צ'רלי בממלכת השוקולד", מגיע "קראולה", שמבקש להציג את סיפור המקור של המרשעת בשמה הוא נקרא, ולהסביר למה הפכה למה שהפכה.
הסרט עלה בסוף השבוע בדיסני פלוס, שירות הסטרימינג שעדיין אינו זמין בארץ, אך כחלק מן החזרה המהירה לשגרה של אמריקה, יצא בו זמנית גם לאקרנים. כך צפיתי בן גם אני, באולם קולנוע ניו יורקי מלא למדי, בו הקהל ישב בנחת ועלץ בזמן הצפייה, מבלי להקפיד על חובת המסיכות. בישראל, הסרט יגיע לאולמות בסופ"ש הבא.
בגרסה הזו, אנחנו פוגשים לראשונה את קרואלה כילדה לונדונית שמתיימת מאמה, בנסיבות הגורמות לה להירתע מכלבים דלמטיים. היא גדלה בסביבה שמזכירה ספרים של צ'רלס דיקנס, וצומחת להיות צעירה פאנקיסטית בגילומה של אמה סטון, החיה בלונדון הדינמית של שנות השבעים.
מכאן והלאה, התפניות העלילתיות צפויות למדי, כולל טוויסט משמעותי כפי שהוא שחוק ומתבקש. בכל זאת, לא נחשוף כמובן את פרטי העלילה. נאמר רק כי הארכי-נבלית לעתיד מתחילה לעבוד אצל ברונית ידועה לשמצה בגילומה של אמה תומפסון, שמנהלת אימפריית אופנה ותחביביה הם לישון עם מלפפונים על עיניה ולרדות בעובדיה. הדינמיקה ביניהן כוללת שלל קרבות, סודות והתפתחויות, ובסופה של דבר מצמיחה מתוכה את קראולה שכולנו מכירים, אם כי בהבדלים מאז'וריים המתאימים עצמם לרוח הזמן: הפעם, המרשעת לא מתעללת בכלבים אלא מטפחת אותם.
קל לתאר איזה מין יצור כלאיים הוא "קרואלה". כל מי שכבר כתב עליו, וכנראה כל מי שעוד יכתוב, השתמש באותה משוואה: הוא מעין שילוב של "השטן לובשת פראדה" ו"ג'וקר". מצד אחד, סיפור על אחורי הקלעים של עולם האופנה ועל החזית בין בוסית קשוחה והעובדת החדשה שלה, שמתברר כי גם היא לא פראיירית; ומצד אחר סרט שמתחקה אחר מקורותיה של דמות איקונית ומנוולת, ועושה זאת עם שילוב של אפלוליות אלימה, הומור שחור ודרמה משפחתית.
אז הנה בעיה אחת של הסרט: הוא מעין העתקה והלחמה של סרטים מוכרים קודמים, ואם לא די בכך, אחד המהלכים העלילתיים שלו מזכירים את "אמילי בפריז", כך שכל העת יש בו תחושה של דז'ה-וו.
זו לא הבעיה היחידה: באופן לא מפתיע יחסית להוליווד העכשווית, הסרט נמשך כשעתיים ועשר דקות. אין לו קצב, והוא נמרח לא פעם ולפעמים אפילו משעמם. מאחורי המצלמה עמד הבמאי קרייג גילספי, שהגיע לפרויקט בעקבות הצלחתו ב"אני, טוניה", שגם הוא כיוון את הזרקורים לעבר אישה שכולם אהבו לשנוא, ובזמנו ידע לשמור על הריתמוס בצורה טובה הרבה יותר.
ל"אני, טוניה" גם היה פסקול למופת, מה שאי אפשר לומר על "קרואלה". כל הזמן יש בו מוזיקה, גם ברגעים הלא מתאימים, והיא בדרך כלל רועשת מדי, כך שחווית הצפייה משולה לישיבה במסעדה בשולחן שקרוב לרמקולים. הבחירות המוזיקליות נדושות ומעייפות, וכוללות את הלהיטים הכי שחוקים של תקופת התרחשות הסרט.
לא ברור גם מי קהל היעד של הסרט: הוא אלים מדי לילדים, אבל ילדותי ופשטני מדי למבוגרים. הטווח, ככל הנראה, נישתי וספציפי, וכולל צופים וצופות עם זיקה נוסטלגית לקרואלה דה ויל, שהנשמה שלהם ילדותית ופאנקיסטית באותה מידה. ואולי גם למעריצי ומעריצות אמה סטון, המהימנה כתמיד. אמה תומפסון, לעומת זאת, נראית הפעם כמי שפועלת על טייס אוטומטי.
ובכל זאת, הצפייה בסרט מהנה למדי: גם בגלל שאחרי בצורת קולנועית כה ארוכה, הסטנדרטים שלנו נמוכים למדי; גם בגלל התצוגה של סטון, ושל הכלבים שבצידה; וגם כי בתור תצוגת אופנה, התוצאה מהממת למדי. עיצוב השיער, עיצוב התלבושות והעיצוב האמנותי: הכל כאן תענוג לעיניים, הדברים אמורים גם לגבי עבודת הצילום של הבלגי ניקולס קרקסטניס, שעבד עם גילספי כבר ב"אני, טוניה". העבודה על "קרואלה" התחילה כבר לפני שמונה שנים ועברה שלל טלטלות, והתסריט עבר הרבה יותר מדי ידיים ושכתובים, אך האספקט הוויזואלי של הסרט מצליח לפעמים להציל אותו מן הכתיבה נטולת עמוד השדרה.
לזכות הסרט ייאמר גם שהוא הולך ומשתפר עם הזמן, אם כי הדקות האחרונות שלו בכל זאת מותירות בנו טעם מר. אז, מתחוור שכל מה שראינו היה בסך הכל קדימון, שנועד אך ורק להכין את הקרקע לקראת סרטים עתידיים בכיכובה של קרואלה. הימור: הרבה עם מה לעבוד אין כאן, והסרט הבא בסדרה כבר ישמור על פרופיל נמוך, ידלג על אולמות הקולנוע וייצא ישירות בסטרימינג.