הרבה דברים משונים קרו ב-2021, אבל כותרת שמספרת שעומר אדם ונועה קירל חידשו את "התקווה" זה בכל זאת לא משהו שציפינו לו. לא בכל יום נפגשים שניים מזמרי הפופ המצליחים בישראל, בטח שלא בכל יום מחדשים כאן המנון לאומי. אבל אלה לא ימים רגילים (ומתי היו כאלה, בעצם?).
נפתח במה שברור: אין שום דבר בעייתי בחידוש ההמנון כשלעצמו. "התקווה" שייך לעומר אדם כשם שהוא שייך לכל אחד אחר שחי כאן. מותר לגעת בסמלים, מותר לחדש המנונים, מותר לערבב דגלים - אבל כדאי שתהיה לזה סיבה טובה, ומתבקשת גם איזו מידה של מודעות עצמית והבנה בסיסית לרגישויות של הסביבה. ככלות הכול, זה הרי מעשה חצוף ומגלומני, אבל בנסיבות מסוימות הוא יכול לעורר מחשבה.
כך שכלל לא מפריעה לי הבחירה של אדם וקירל לחדש את "התקווה". מילא. אלא שהתוצאה כה דלה ושטחית, ולעתים אף נלעגת, שהיא לא עושה הרבה כבוד למעורבים או לשיר עצמו. מול אייקון כל כך גדול כמו ההמנון הלאומי, נדרש קצת יותר מאלתור סתמי במשקל נוצה, וכך זה גם נשמע ונראה: ציונות כקיטש, מסרים בעומק של סטורי והמנון כאקססורי.
אדם שר את ההמנון במהירות, קילר מתרגמת באופן חופשי לאנגלית את אותן שורות, ומדי פעם יש גם איזה פזמון מגוחך עם "יש לנו תקווה לשלום, 2000 שנה ברחובות" או וואטאבר. ללא ספק, תיאור ממצה של תולדות עם ישראל. ואז, לקראת סוף השיר מסתבר שהכל בעצם חלק ממאמץ הסברתי: קירל ואדם לא מתביישים שהם ישראלים, כי "כל צבעי הקשת" (מה זה אומר בכלל?) ו"כולם פה אחים" ובעיקר "I know who I am and you never understand me". כאילו זה לא המנון של גאווה לאומית, אלא רק מגננה מלאת חוסר ביטחון בתוספת אצבע משולשת לעולם. אם "לעולם לא תבינו אותי" זה מה שיש להסברה הישראלית להציע לעולם, אולי הבעיה שלנו קצת יותר גדולה מדואה ליפה.
אבל לא פחות מזה, יש משהו קצת מביך בלהסתכל על אנשים צעירים, כוכבי פופ, אנשים שאמורים להיות הדבר הכי רענן בסביבה - משחררים לעולם מסר כל כך משעמם, נטול כל טיפת אירוניה. אין להם באמת מה להגיד חוץ מ"לא אכפת לי מה יגידו" ו"לעולם לא תבינו אותי". נפתלי הרץ אימבר יכול לנוח בקבר: זה אולי מוזיקלי, אבל ככה לא בונים המנון.