האמת? בכלל לא התכוונתי לפרסם את הביקורת הזאת. השארתי הפעם את כובע המבקר בבית והלכתי להופעה של נגה ארז נטו כדי ליהנות. מכיוון שכך, יכולתי ליהנות מהאווירה בצורה חופשית יותר מאשר בדרך כלל. או במילים אחרות: שתיתי. חגיגה. כמעט שכחתי מתי הייתי בפעם האחרונה בהופעת עמידה מתחת לכיפת השמיים, בלי ריחוק חברתי, בלי מסיכות, בלי בולשיט. שעה של בריחה מהמציאות. לעשות את זה בלי בירה ביד זה פשוט לא אותו הדבר.
אלא שיש רגעים שאסור לשכוח, וחובה לשתף. ההופעה של נגה ארז במתחם הזאפה בפארק הירקון ביום חמישי האחרון הייתה רגע שכזה. זאת לא הופעה לשלוח אליה מבקר מוזיקה, אלא היסטוריון. תחושה כבדה של אחריות מוסרית יושבת על האצבעות שלי כרגע כשהן מקלידות את המילים האלה: לכו לראות את נגה ארז. כן, אני יודע, זה מרגיש כבר כמו מכת מדינה. מגפת נגה ארז. אבל ההייפ מוצדק לשם שינוי. לכו, תודו לי אחר כך.
עוד לפני שהתחילה ההופעה, הייתה תחושה של אירוע מיוחד באוויר. מין אווירת נוסטלגיה חגיגית, כמו האיחוד של "חברים" רק עם הרבה פחות בוטוקס. אפילו הייתה עמדת צילומי מגנטים! אנשים פגשו חבר'ה, התחבקו, עשו סלפי בשלל זוויות, עישנו, גלגלו ועישנו עוד קצת. בנות הלכו יחד בחבורות לשירותים, גברים הלכו לעמוד בתור כדי להביא עוד דרינק. הכל הרגיש כל כך טבעי, וכל כך מוכר, ובכל זאת הכל הרגיש כמו חלום. שבע דקות של גן עדן אחרי השעה תשע, נגה ארז הייתה כבר על הבמה. הקהל היה בהלם, כאילו הוא לא זכר שזו הסיבה שהוא הגיע לפארק.
אז אולי זו הבירה (והג'ין, הו הג'ין) שמדברים מגרוני, אבל מה לעזאזל זה היה?! אני יכול לירות כאן את כל הקלישאות הרגילות על כך שנגה ארז פתחה הכי חזק שלה ולאט לאט הגבירה. אני יכול לכתוב על זה שמדובר בפצצת אנרגיה מדוייקת חד פעמית שלא הורידה הילוך למשך שעה. אני יכול להגיד שהדבר היחיד שיותר טוב מהאלבום KIDS של נגה ארז זה לראות את נגה ארז מבצעת את שירי האלבום KIDS של נגה ארז בהופעה של נגה ארז (ורוסו, הו רוסו!). אני יכול לכתוב עוד מלא פעמים "נגה ארז" וזה לא משנה - כי מי שכבר נחשף לתופעה הזאת יודע כבר מה שהמעריצים בהופעת הסולד אאוט ידעו - מדובר בעילוי. נס גלוי בתקופה של אסונות. נווה מדבר אחרי תקופת יובש כל כך ארוכה.
והעניין הוא שלא מדובר במופע מושקע במיוחד. נגה ארז בפרונט. מאחוריה על הסמפלר אורי רוסו (השותף למוזיקה ולחיים) ורן יעקובוביץ' על תופים. ברמה הטכנית זה הזכיר לי הופעה בדיוק במתכונת הזאת של קניה ווסט שראיתי בלונדון, שהייתה במקרה גם ההופעה הגרועה ביותר שראיתי בחיי. כל הלחץ בהופעה מהסוג הזה נופלת על האיש או האישה עם המיקרופון. כל העיניים עליהם. עם כל הכבוד לביטים המהפנטים של "You're So Done" או לפזמון הממכר של "End of the Road" - בסופו של דבר הכל נופל על הכתפיים של אישה צעירה אחת. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אני לא בטוח אם היא עצמה יודעת איך היא עושה את זה, אבל היא פשוט החזיקה את הקהל בכף ידה לאורך שעה תמימה. שיט, בכל זאת גלשתי לקלישאות.
לצד האס"ק של ימי "התו הירוק" האחרונים, הקהל חיפש מופע שירים אותו, וארז הייתה שם בשביל לספק את הסחורה. כרטיסים כמעט שאי אפשר היה להשיג, והקהל היה צמא למופע מהסוג הזה. נראה שגם אם נגה ארז תעלה ותקריא את ההסכם הקואליציוני המתגבש, הקהל יהיה מרוצה מהעניין. אלא שארז באה לתת עבודה, עם סטליסט קרוב לשלמות, ביצועים מהודקים ואנרגיה מעולם אחר. האהבה הייתה הדדית. ארז לא הפסיקה להודות לקהל, עד שלבסוף הודתה שהיא חוששת שהמילה "תודה" תאבד מהמשמעות שלה.
כאמור, בכלל באתי ליהנות, אפילו לא התכוונתי לכתוב ביקורת. ובכל זאת החלה להתגנב בשיפולי הגב התחושה שאפשר היה לעשות את זה אפילו טוב יותר. התחשק לי לתפוס את נגה ארז באוזן, להכין לה תה ולעבוד איתה על כל הדברים שיכלו להפוך את ההופעה המצויינת שלה למושלמת. ההופעה מספיק קצרה (שעה נטו) בשביל להוסיף לה אלמנטים שיעשירו אותה, שלא לדבר על עוד איזה קאבר או שניים (איפה "הביאו את הסתיו" המהמם?) והמוזיקה שלה מספיק סוחפת והקהל שלה כרגע מספיק נאמן בשביל לנסות עליו חומרים "על רטוב", במקום ללכת על בטוח.
אבל לעזאזל, השנה היא 2021 המקוללת והכל מרגיש קטנוני וחסר חשיבות אל מול הפלא הזה. עצם העובדה שאנחנו נמצאים במופע מוזיקלי מרגיש כמו נס, אז מי בכלל צריך לבקר דבר כל כך יפה? והנה, נגה ארז עוצרת לפתע את ההופעה שלה באמצע השיר השני, בטח מודיעים לה באוזניה שהתחילה עוד מלחמה איפשהו והיא צריכה לעצור ולהחזיר את כולנו למציאות אבל לא, היא רק נוזפת בחיוך ברוסו שהוא לא עומד בקצב שלה. היא עושה את זה בלי לאבד טיפה של ביטחון עצמי. לא ברור אם זה האדרנלין או איזו אמונה עצמית בוערת, אבל היא פשוט התחילה את השיר מחדש תוך כדי שהיא מחייכת לקהל ההמום שלא מבין איך הוא זכה לראות את פצצת הכישרון נוטפת הכריזמה הזאת בגודל טבעי, בזמן אמת.
צריך להודות על האמת, זכינו לראות את נגה ארז מקרוב קצת יותר ממה שמגיע לנו. האלבום KIDS יצא בדיוק בזמן שכל העולם עדיין היה תקוע בעוצר. כשסוף סוף מישהו למעלה הקשיב לתפילות שלנו והחזיר את עולם התרבות לחיים, הופעת הקאמבק של ארז נדחתה בגלל האסון בהר מירון. אחר כך הגיע מבצע "שומר החומות". ובכל זאת, הגענו, למרות הכל. עם מוזיקה שנשמעת מיבשת אחרת, הופעה שמרגישה מתקופה שחשבנו שנגמרה ויוצרת-מבצעת שפורצת בדיוק בזמן הלא נכון - זכינו לראות הופעה שבדרך כלל צריך לטוס לחו"ל בשביל לחוות. האמת, סביר להניח שבעתיד זה בדיוק מה שנצטרך לעשות כדי לראות אותה בהייד פארק או במדיסון סקוור גארדן.