"תרד פולנטה של סולת", "מלפוף אסיאתי" ו"מאפה כרוב סיני" אלה רק חלק משמות המנות שהוגשו אתמול בגמר העונה התשיעית של "מאסטר שף". כן, מעונה לעונה המנות הולכות ונשמעות כמו פארודיה על "השפים התל אביבים האלה" אבל עם הצלחה לא מתווכחים וכנראה שגם אחרי אחת עשרה שנים על המסך, תחרות הבשלנים של קשת 12 היא המוצר הטלוויזיוני שמעורר הכי הרבה תיאבון אצל הקהל הישראלי. אחרי יותר משנה של הפסקה (שהתארכה בעקבות הקורונה), "מאסטר שף" חזרה לחיינו אי שם בדצמבר 2020. מי יכול היה לדמיין שנזכה להגיע לגמר שלה רק כחצי שנה מאוחר יותר כשמסכות נותרו כאביזר אופנתי והמסעדות שוב מלאות עד אפס מקום.
אסף דיי, חופית סרמילי ואיתיאלה היאט - המתמודדים שהגיעו לגמר - לא היו בהכרח הבולטים ביותר במהלך העונה, לפחות לא מבחינה טלוויזיונית. אך היות והאמון שלנו נתון בצורה מוחלטת בחך העדין של השופטים, אין לנו אלא להניח שהם הבשלנים הטובים ביותר שהגיעו השנה לתחרות. אם להסתמך על מראה עיניים, אין ספק שהם הכינו כמה מהמנות האסתטיות ביותר בתולדות התוכנית (נתעלם מקינוח הגמר חסר המזל של איתיאלה שנראה כמו ארוחת ילדים). במשדר החגיגי והארוך מדי (מסורת של שנים), התבקשו שלושת המתמודדים להכין ארוחה בת שלוש מנות אותה טעמו השופטים ב"טעימה עיוורת" ולה העניקו ניקוד. לאחר שאסף הודח בעקבות ניסיון לחבר בכוח בין המטבח הטוניסאי והאסיאתי (אני דווקא התאכזבתי שלא זכינו לראות פריקסה עם סושי), הגיעו לשלב מנת הגמר חופית ואיתיאלה - צמד נשי חזק בעונה שהתאפיינה בבשלניות מצוינות וגם הפעם הראשונה בתולדות התוכנית ששתי נשים מסיימות במקומות הראשונים.
זה המקום להזכיר את הבשלניות והבשלנים "הנופלים", אלה שעודדו מהמרפסת אבל בלעדיהם העונה הייתה הרבה פחות משעשעת: בת-שי הדיילת בחל"ת שהנוירוטיות שלה הצליחה לעורר אמפתיה וזעם במקביל, אירקלי בעל לב הזהב והידיים שלא הייתי רוצה לחטוף מהן סטירה וכמובן עדי ויינברג שההתנשאות החיננית שלה הצליחה לגעת לכולנו בעצבים החשופים. כזכור, הרבה לפני שהיא תוכנית על אוכל, "מאסטר שף" הייתה ונשארה תוכנית על אנשים וזה המקום לפרגן להפקה שהצליחה גם העונה לשזור סיפורי חיים מהפסיפס הישראלי בין הגיגים בלתי פוסקים של אייל שני. מנאל, אתי, חיים כהן (המתמודד), שמי ותאיר - כולם הציגו כל כך הרבה גוונים של ישראליות והיו אקלקטים אפילו יותר ממשלת השינוי שאולי תקום פה.
לאחרונה התבשרנו כי החל מהעונה הבאה תצטרף רותי ברודו אל צוות השופטים ותגדיל אותו מארבעה לחמישה (עדיין צנוע בהשוואה לשבעת השופטים של "הכוכב הבא"). כמובן שמבחינתי ברודו צריכה לשבת בכל פאנל בטלוויזיה, מ"אולפן שישי", דרך "מילון היופי" ועד "חדשות הספורט" אבל בהרכב הכולל את שני, כהן, אהרוני ואנסקי, ובידיעה שלכל אחד מהם יש את היכולת להתפלפל דקות ארוכות על חודו של גרגר סולת, האם התוכנית לא תהפוך לברברת ארוכה עד אין קץ עם דעה של שופטת נוספת? לאחר צפייה בגמר נראה שקולה של ברודו נועד להיות הקול המכריע, משל הייתה בוררת בעולם התחתון. נראה שנוצרו מחנות בין השופטים: כהן ואהרוני מצד אחד ואנסקי ושני מהצד השני. המתח הזה, שקיים בעיקר בין אהרוני ושני, הוא זהב טלוויזיוני אבל גם קצת מבלבל עבור הצופים שלא יודעים להכריע האם גלידת תפוחי האדמה של חופית היא משהו ש"קשה להחזיק בפה" (מ. אנסקי) או "מנה מופלאה" (י. אהרוני). אגב, טיפ ממני ומשחק חביב שסיגלתי לעצמי במהלך העונה הוא בחינת פניו של אהרוני בכל פעם ששני מעביר ביקורת, התגובות שלו נעות בין גלגולי עיניים מופגנים, פרצי צחוק ואווירת סתלבט כללית.
איתיאלה היאט, המושבניקית בת ה-31 שזכתה העונה, הייתה רק בת עשרים כאשר "מאסטר שף" שודרה לראשונה בישראל. לאורך התוכנית היא הקפידה לדבר ואף להדגים את השפעות המושב בו היא חיה (מטע) על הבישול שלה ובכלל - על מי שהיא כאישה וכאמא. ממנת הגמר שהגישה לשופטים: "פלאן דבש, עוגת ספונג' שמן זית וסירופ עשבים, קרמבל צנוברים וקצפת יוגורט מרווה" (מודה שהלכתי לאיבוד איפשהו אחרי המילה פלאן). אפשר רק להניח שההתבגרות שלה, הקולינרית ובכלל, נעשתה לצד התוכנית. אני מניח שכמוני גם היא למדה מהשופטים שאוכל הוא לא סתם "טעים" אלא כזה ש"מתנפץ" על הלשון ושלפעמים בבישול כמו באמנות עדיף לנקוט בשיטת המינימליזם, בשונה ממני היא גם יודעת ליישם את זה ולא מסתפקת בשניצל תירס הישר מהמקפיא (לכבוד הגמר הפשרתי אותו קודם כדי שיהיה פריך).
"מאסטר שף", ממש כמו כל מסעדה אחרת בה תבקרו לאורך הרבה שנים, סובלת מתחושה קלה של מיצוי. האוכל טעים, אתם עדיין מחבבים את הצוות ותמיד מפנקים אתכם בקינוח אבל חסר הניצוץ של ההתחלה. לשמחתם וגם לשמחתנו, יש לנו מספיק זמן להתגעגע עד העונה הבאה בה סביר להניח שנאמר פחות או יותר את אותו הדבר.