בשנת 1935 רכש יהודי עשיר בשם אדוארד אגיון מגרש גדול בירושלים, בדיוק בגבול שבין שכונת רחביה שאיכלסה את האליטה היהודית של היישוב הישן - לבין שכונת טלביה הצעירה דאז, שם התבססו בעיקר ערבים-נוצרים אמידים. על המגרש והרחובות הסמוכים לו נבנו לימים כמה מהבתים היפים והמיוחדים בירושלים. בין השאר, ב"וילת אגיון" פעל בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות בית החולים המחתרתי ללוחמי האצ"ל, בניהולה של רחל (ריי) ריבלין, אמו של נשיא המדינה. כיום המבנה ההיסטורי הוא חלק ממתחם מעון ראש הממשלה, או בשם הבמה שלו: "בלפור".
משה שרת היה הבכיר הראשון שגר בבלפור. בשנת 1952, כשהמדינה רכשה את המבנה ממשפחת אגיון והפכה אותו למשכנם של שרי החוץ של ישראל, שרת לא טרח להסתיר את חוסר הנוחות שלו מהמהלך. "הבית עצום ורב", טען לאחר שעבר לגור במקום, "נפשי עודנה סולדת בו. איך נשתלט על כל המרחב וכיצד ננצלו מבלי ללכת בתוכו לאיבוד?".
הטירוף האבטחתי סביב מבנה הבאוהאוס המרשים התחיל כשסטודנט מבר אילן החליט לעבור על הדיבר השישי מעשרת הדיברות. לאחר רצח רבין (שהיה ראש הממשלה הראשון שהשתמש במבנה כמעון רשמי), הוגברה האבטחה במקום. חומה נבנתה סביב הבית בזמן כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו, בעוד בזמן כהונתו של אהוד ברק, נסגרו חלקים מהרחוב לאזרחים. מאז, המצב רק החמיר, ובעשור האחרון "נכבש" גם בית זלמן שוקן הסמוך. בחמש השנים האחרונות, המתחם הפך למין גטו סגור. סככה ענקית וכעורה מכסה את רחוב סמולנסקין, והגישה לאזור מותרת רק לשכנים של ראש הממשלה. אם תנסו לטייל ברחוב עם כלב ולהביט במבנה המרשים של קולג' טרה סנטה, ייגש אליכם מאבטח חביב יותר או פחות, ויבקש מכם לעזוב את המקום.
זה לא אמור להיות ככה. ארמון בקינגהאם בלונדון פתוח לתיירים בחודשי הקיץ, כך גם ארמון האליזה בפריז בחגים לאומיים. אפילו בבית הלבן בוושינגטון ניתן לעשות סיורים (אם כי לאזרחים זרים מדובר בהליך בירוקרטי קצת מתיש). המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל לא רק סגור למבקרים, אלא שהאזרח הישראלי הממוצע אפילו לא זכאי לראות אותו. הגישה לרחובות שמקיפים את המבנה חסומים על ידי האבטחה, והגישה הוויזואלית למבנים הארכיטקטוניים האיקוניים חסומה על ידי וילון שחור ענק ובלתי-מטאפורי בעליל.
חשוב לציין את ההיסטוריה של "בלפור" כדי להיזכר באמת פשוטה: מדובר במתחם של מבני ציבור, שנרכשו בכספי ציבור ובשנים האחרונות הם נלקחו והוחבאו מהציבור. העובדה שהתרגלנו למחשבה שיש איפשהו ברחובות סמולנסקין ובלפור בירושלים איזה ארמון מלוכה מבוצר שבו גרה משפחת נתניהו, קשורה למציאות הפוליטית ששולטת בישראל. "בלפור" הפך לסמל השלטון. עולים להפגין בבלפור, מתבצרים בבלפור, חולמים לכבוש את בלפור. ומדי פעם, שומעים סיפורי זוועות על עובדות הניקיון בבלפור.
אמש, רביב דרוקר וצוות "המקור" הציגו לנו עוד כמה סיפורים כאלה. למען הסר ספק, מדובר בסיפורים מזעזעים - אבל אי אפשר להגיד שהצפייה הייתה מזעזעת. התרגלנו. אשת ראש הממשלה מתעמרת בעובדים? מסרבת לכאורה לאפשר לעובדות ממוצא אתיופי לעלות לקומת המגורים? מחתימה עובדות חלשות על הצהרות נאמנות שקריות? אלה סיפורים שבכל מדינה אחרת היו עולות לבעל המשרה הרמה במשרתו. בישראל זה אפילו לא "כלב נשך אדם". יותר בכיוון של "יתושה עקצה פעוט".
כן חשוב לציין שכל העדויות בתחקיר אמינות וכמעט כולן מובאות בגוף ראשון על ידי המתלוננות. מצד שני, לא היה בהן הרבה חדש. סילבי גנסיה, אחת מעובדות המעון, כבר התראיינה וסיפרה לאביעד גליקמן על ההתעמרות שהיא עברה לכאורה על ידי אשת ראש הממשלה במהדורה המרכזית של חדשות 13 בדיוק לפני שנה (חצי שנה קודם לכן התראיינה לחדשות 12 ו-103FM). גליקמן עצמו גם חשף בנובמבר האחרון את העדויות הקשות שנתנה עובדת המעון לשעבר לודמילה ברצלבסקי במשטרה, בנוסף לעדויות של יעקב קדוש, מנהל העבודה בבלפור לשעבר. גם הטענות לגזענות כלפי שתי העובדות ממוצא אתיופי נחשפו כבר בידיעות אחרונות באוגוסט הקודם, וההקלטות שהושמעו אתמול כבר פורסמו באתר ynet.
ובכל זאת, יש ערך עיתונאי בלראות את הפרצופים של המתלוננות. יש משמעות לאנושיות של הקול שלהן. לעברית הפשוטה שלהן. לאמינות שהן משדרות. לא מדובר בנשים שמחפשות חשיפה. סילבי היא עולה מצרפת. לודמילה הייתה אם חד הורית שהייתה רופאת ילדים בגאורגיה. בישראל הן הפכו למשרתות אישיות בסגנון "אחוזת דאונטון", עם חלום, שלא התגשם, להפוך לעובדות מדינה. הן המשיכו לעבוד בתנאים קשים, כמעט בלתי אנושיים לפי התיאורים שלהן, בגלל שהיו צריכות את הכסף ומשרת ניקיון בבית ראש הממשלה מתגמלת יותר מעבודת ניקיון במקום אחר.
שתיהן, כמו רבות אחרות, בסך הכל רוצות שיאמינו להן, כשמולן עומדת אחת ממכונות ההשמצה הכוחניות והגדולות בתולדות עם ישראל. סילבי מגיעה לריאיון עם דרוקר וגליקמן עם שק מלא ביומנים אישיים שאותם היא כותבת מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, כדי להוכיח שהיא מתעדת את חייה במשך עשרות שנים, ובין השאר גם את התקופה הקצרה שעברה בבלפור. משפחתה של סילבי מופיעה על המסך כדי לספר כמה היא התרגשה ללכת לעבוד אצל נתניהו, המנהיג הנערץ עליה, בו בחרה כל המשפחה בבחירות.
שתי הנשים מספרות גם על המחיר הנפשי שספגו בעקבות העבודה עם "הגברת". סילבי סבלה מהתקפי חרדה. לודמילה מספרת על חצי שנה שלא יכלה לקום מהספה בסלון. רצוי לחזור שוב למשפט שנכתב בפסקה הקודמת: במקצועה היא רופאה. היא מזכירה את ההשכלה הרפואית שלה כשהיא מסבירה שלמרות הכל אין בה כעס כלפי שרה נתניהו. "אני מבינה כמו רופאה מצב שלה", היא אומרת בעברית משובשת, והמבין יבין.
חלק מהסיפורים עדיין נמצאים בהליך משפטי, וכמו במקרים הקודמים, התשלום יהיה עלינו. אב הבית לשעבר מני נפתלי תבע את משרד ראש הממשלה בעקבות היחס של שרה נתניהו וזכה בפיצוי של כ-170 אלף שקלים מטעם המדינה. משפחת נתניהו לא הייתה צריכה לשלם אגורה. אלא שלא מדובר רק במחיר הכספי של ההתנהלות של המעון הרשמי בבלפור, אלא במחיר המוסרי.
לזכותו של דרוקר, הוא בחר שלא להאכיל את הצופים בכפית, אבל הסאבטקסט של "המקור" ברור. קן הקוקיה הזה פועל בשמנו, ומטויח על ידי פקידי הציבור שלנו. זה לא הבית של אום-יאיר, זה הבית של ראש הממשלה שלנו, וכל כתם על סמל השלטון הזה הוא עוד צלקת על פני החברה הישראלית. העובדה שאנחנו מקבלים את הסיפורים האלה כמובן מאליו כבר, היא עדות לשחיתות המוסרית שרובצת ככתם על נפשה של האומה שלנו בשנים האחרונות. לפעמים מדובר באישומים כבדים בשוחד, מרמה והפרת אמונים - לפעמים זו סתם אישה מהשכבה הכי חלשה בחברה שלנו, שמתחבאת במזווה כי היא מפחדת ש"הגברת" תראה אותה ליד הכביסה הנקייה. איזו בושה.
השורות האלה נכתבות בזמן שהמשא ומתן על הקמת ממשלת לפיד-בנט עדיין נמשך. התזמון של העניין חשוב מכיוון שבמידה ואכן יעלה בידו של יאיר לפיד להקים קואליציה, שרה ובנימין נתניהו, יחד עם בנם, ייאלצו לעזוב את מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. זו תהיה הזדמנות לא רק להחזיר את השפיות למעון המבוצר, אלא להחזיר אותו גם לעם. אין שום סיבה שכיסוי ענק יסתיר את ביתו של מנהיג המדינה, כאילו אנחנו חיים בספיישל מתמשך של "מראה שחורה". כמובן שיש סיכוי שזה לא יקרה, ונלך לעוד סבב בחירות, ואז הסכומים שנצטרך לשלם כפיצויים מכספי המדינה בעקבות תביעות התעמרות ייראו כמו כסף קטן.
בקטנה
"המקור" הסתיימה בתגובות הצפויות מצד אנשי נתניהו, שהאשימו כהרגלם את המתלוננות ברדיפת בצע וניסיון להוציא כסף מהמדינה על חשבונה של שרה נתניהו הצדיקה. בית המשפט יצטרך להכריע בסוגיה. כן היה מעניין לבקש את תגובתו של אבישי בן חיים, איש חדשות 13, על ההתקפה החריפה של יעקב, סילבי, לודמילה, מימי, אסתר ומני נגד נתניהו. מעניין אם הוא היה טוען שגם הם אנשי ההגמוניה של ישראל הראשונה.