"הימין מחזיק את המדינה שלנו בת ערובה, ומציג את מי שלא מסכים איתו כהיפי שמאלן"

"ואז רקדנו" זכה להצלחה בינלאומית, אבל עורר מהומות אלימות באופן חריג בגיאורגיה בגלל הדרך בה הוא מציג את החברה המקומית. בריאיון, הבמאי לבן אקין יוצא נגד שלטון הימין ומסביר איך ולמה התנהלו הצילומים כמו מבצע צבאי

אבנר שביט, קאן
טריילר הסרט "ואז רקדנו" (קולנוע לב)

זה לא חדש וגם לא יוצא דופן שסרט מוצא עצמו בלבה של סערה פוליטית שיוצאת משליטה. למרבה הצער, גם בישראל אנחנו מכירים את הסיפורים האלה היטב. אך המקרה של הלהיט הגיאורגי-שוודי "ואז רקדנו" חריג גם ביחס לרף האמוציות הגבוה שהורגלנו אליו.

הסרט ערך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן לפני שנתיים, ובכך נרשם כאחד מן הסרטים דוברי הגיאורגית היחידים שהוצגו באירוע היוקרתי בשנים האחרונות. הוא הוקרן בעשרות פסטיבלים נוספים, כולל פסטיבל ירושלים, נרכש להפצה בשלל טריטוריות, זכה לביקורות משבחות ועורר תהודה. סיבה לגאווה? תלוי את מי שואלים.

וכך, הקרנות הבכורה של "ואז רקדנו" בגיאורגיה הפכו לשדה קרב, בשעה שמאות מפגיני ימין ניסו לחבל בהן תוך שהם זועקים כי מדובר בעלבון ובושה לחברה המקומית. המהומה הסתיימה בעצורים וגם בפצוע אחד, מן הצד השני של המתרס - פעיל זכויות אזרח שנאבק למען הזכות להקרין את הסרט, וסיים את האירוע מאושפז.

הסיבה למהומה: גיאורגיה ברובה היא עדיין מדינה שמרנית ולא מכילה במיוחד, בעיקר בכל הקשור לקהילה הלהט"בית, והסרט עוסק בצעיר המגלה מחדש את זהותו המינית, ועוד עושה זאת כשהוא כותב מחדש את הכללים של הריקוד הגיאורגי המסורתי - אחד מעמודי התווך של התרבות הלאומית.

עוד בוואלה!

"בעקבות הסרט, סלחתי לאימא שלי": ז'ולייט בינוש בריאיון על המשפחה, פוליטיקה ישראלית ו-MeToo

לכתבה המלאה
"אף אחד לא יכול להגיד לי איך לאהוב את המדינה שלי". הבמאי לבן אקין (צילום: GettyImages, אנדריאס רנץ)

את הסרט כתב וביים לבן אקין, שוודי שמוצאו גיאורגי. הוא החל לעבוד עליו לאחר ביקור מולדת טראומתי לפני שמונה שנים, בשעה שהיה עד לתקרית אלימה עוד יותר: במקרה זה, פעילי ימין פוצצו את מצעד הגאווה. המשטרה התגלתה כחסרת אונים, ותריסר צועדים מצאו עצמם בבית החולים, חלקם עם עצמות שבורות. "רציתי ליצור סרט שיהיה תגובה לכך", הוא אומר בריאיון לוואלה תרבות. "להראות שאף אחד לא יכול להגיד לנו איך אנחנו צריכים לאהוב את התרבות שלנו ולהוקיר את ההיסטוריה שלה. כל אחד יכול לעשות זאת איך שהוא רוצה".

את אקין פגשתי כבר לפני כשנתיים, מיד לאחר בכורת "ואז רקדנו" בריביירה, אבל הקורונה גרמה לעיכובים חוזרים ונשנים בהפצת הסרט, והוא עלה כאן רק לאחרונה. ההקרנה בקאן היתה מחשמלת והתגובות עטפו אותו באהבה, אבל זה לא הפך את הבמאי למפויס יותר או חריף פחות כלפי מולדתו.

"גיאורגיה היא אחת המדינות ההומופוביות בעולם", הוא מצהיר. "זה בעיקר עניין דורי: הדור הצעיר גדל בחברה מערבית וגלובלית יותר, והוא פתוח יותר, אבל הדור הקודם נטוע עמוק במסורת הסובייטית השמרנית, המושחתת וההומופובית. לכנסייה יש המון כוח והיא נושאת את דגל ההומופוביה. הממסד הכנסייתי גם הוביל את המחאה נגדנו והגדיר את הסרט כסכנה לאומית".

"הימין הקיצוני לקח את הגאווה הלאומית ואת הפטריוטיות כבת ערובה", הוא מוסיף, במשפט שנשמע לקוח מהשיח הישראלי. "כל מי שלא מיישר איתו קו - מסומן כהיפי שמאלן. הימין גם משתמש בהומופוביה כדי לייצר פרנויה. הם הפכו את התרבות והזהות הלהט"בית לסמל של השתלטות מערבית על המדינה. הם מפחידים את הציבור שבגלל אנשים כמוני, כל הגיאורגים יהיו הומואים שירקדו ערומים ברחובות ויגזלו מהעם את הזהות הלאומית שלו".

בגלל כל זה, צילומי הסרט בגיאורגיה היו דומות למבצע סודי. אקין השתמש בתסריט מזויף כדי להערים על שוחרי רעה פוטנציאליים, שמר על זירות הצילומים בסוד ונעזר בשומרי ראש. הכוריאוגרף שסייע לו בסצינות הריקוד עשה זאת בעילום שם, ולצורך הפסקול הוא נדרש להשתמש בגרסאות כיסוי של שירים גיאורגיים מסורתיים. "אף אמן לא הסכים שנשתמש בהקלטות המקוריות", הוא מסביר. "רק מוזיקאית אחת אמרה שאהבה את הסרט, ושהיא מתביישת בקולגות שלה ושמחה לתת לנו את האישור. בשאר המקרים, לא היתה ברירה אלא להקליט את השירים מחדש".

אחרי עיכוב של שנתיים בגלל הקורונה, סוף כל סוף עלה אצלנו לאקרנים. מתוך "ואז רקדנו" (צילום: קולנוע לב)

"הזיקה שלי למוזיקה הגיאורגית היא המחשה שיש כל מיני דרכים לשמור על המסורת שלנו", הוא מוסיף. "אני אוהב את השירים המסורתיים ואני בוכה כשאני מקשיב להם, ואני אוהב את גיאורגיה וגאה בה, אבל יש לי דרכים משלי להביע את זה, והן לא בהכרח הדרכים של הדורות לפניי או של הכנסייה".

אתה יכול לדבר על המרכזיות של הריקוד בתרבות הגיאורגית?

"ריקודים בגיאורגיה זה כמו קארטה אצל היפנים. זו מסורת לאומית, שמתחילה כבר בגיל צעיר - רוב הגיאורגים לומדים לרקוד בילדותם. בגלל הגיאוגרפיה שלה, גיאורגיה תמיד היתה מדינה מפוצלת ומופרדת, והריקודים מאפשרים לכל אזור לספר את הסיפור שלו. גיאורגיה היא גם מדינה שהיתה תחת שלטון זר לאורך שנים, והריקוד איפשר לתושבים לשמור על זהות לאומית. אף פעם לא התעסקתי בריקוד בצורה מקצועית, אבל תמיד הערצתי רקדנים על הדרך בה הם משתמשים בגוף שלהם, והערצתי את אמנות הריקוד, כי זו אמנות כל כך יפה. לבן גלבחיאני, שמגלם את הדמות הראשית, הוא רקדן במציאות, והביא הרבה מעצמו לתפקיד".

בצד המוזיקה הגיאורגית המסורתית, הסרט משלב גם פופ שוודי - מאבבא ועד רובין. בדרך כלל, סרטים משתמשים ב"Dancing On My Own" שלה, אבל כאן יש בחירה שחוקה פחות - "Honey".

"הצעירים בגיאורגיה מתים על רובין, וגם אלה בשוודיה כמובן", אומר על כך הבמאי. "לבן היה מקשיב ל'Honey' הזה בזמן העבודה על הסרט, אז החלטתי לשלב אותו, והמילים שלו מתאימות לעלילה כמו כפפה ליד. אני בעצמי מאוד אוהב את רובין, אם כי אחרי ששמעתי את השיר הזה חמישים אלף פעם בחדר העריכה, אז אותו ספציפית אני קצת פחות אוהב".

האזינו לפסקול הסרט

התגובות לסרט משתפכות. אתה בטח באופוריה.

"כן, זה מעל ומעבר. הרבה תגובות מגיעות מקהילות מזרח אירופאיות אחרות, לא רק גיאורגים. עד כה, סרטים על זהות מינית היו בדרך כלל מנקודת מבט מערבית, ועכשיו גם המזרח-אירופאיים מרגישים שהם מקבלים ייצוג".

מקאן אתה חוזר לביתך בשוודיה. איך היה מבחינתך לקפוץ לביקור מולדת בגיאורגיה כדי לצלם את הסרט הזה?

"מרגש עד כדי דמעות. אפילו עכשיו, כשאני חושב על גיאורגיה ועל סבתא שלי, יש לי דמעה בעין. אני שואל את עצמי מה סבתא שלי היתה חושבת, ואני חושב שהיא היתה גאה בי. אני שמח שגדלתי בשוודיה, כי אחרת לא הייתי יכול לעשות סרט כזה, ואני מנסה להשתמש בו כדי לתת לגיאורגיה משהו בחזרה, ואולי לשנות בה משהו ולקחת אותה צעד קדימה. גיאורגיה היא מקום יפהפה, אני באמת חושב שכדאי לכולם לבקר בה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully