אני דווקא לא צורחת על העוזרת שלי כמו שרה. אני בעיקר מתביישת ממנה

    פרט לזעזוע מהטענות החמורות שעלו בתחקיר "המקור" על היחס של שרה נתניהו לעובדות הניקיון במעון ראש הממשלה - זה גרם לי לשוב ולחטט בסוגיה לא פתורה שלי עם עצמי: היחסים טעוני הבושה והמבוכה שיש לי עם העוזרת שלי

    • שרה נתניהו
    שרה נתניהו - המקור (רשת 13)

    יש לא מעט אנשים שמשלמים למישהו אחר - לרוב, מישהי אחרת, כדי שתנקה להם את הבית. יש מעט מאוד אנשים שירדפו (לכאורה) אחרי האישה הזאת במסדרונות ביתם ויריצו אותה באימה, יגרמו לה לבכות, להתאפק 12 שעות ויותר בלי ללכת לשירותים, יכנו אותה "טיפשה" ו"סתומה", יאיימו עליה בצרחות ובמחוות גוף שיש בהן יותר מרמז לאלימות, או יתייחסו אליה כגורם מזהם שיש בו "חיידקים" ושיש לשמור על מרחק בינו ובין כביסה נקייה.

    צפיתי השבוע בתחקיר "המקור" (רשת 13) על היחס של שרה נתניהו לעובדות הניקיון במעון ראש הממשלה ופרט לזעזוע מהטענות החריגות והחמורות מאוד שעלו שם זה גרם לי לשוב ולחטט בסוגיה לא פתורה שלי עם עצמי: היחסים טעוני הבושה שיש לי עם העוזרת שלי. על פניו - סחר חליפין לגיטימי של כסף תמורת שירותים. בן זוגי ואני משלמים לה, והיא מבצעת עבורנו (וטוב בהרבה מאיתנו) מטלה שאנחנו לא רוצים לעשות בעצמנו. אבל מתחת לפני השטח של העסקה הפשוטה הזאת מבעבעים מעיינות תת-קרקעיים של בושה כמוסה, פכפוכים עדינים של אשמה.

    עוד בוואלה!

    נתניהו רצה להפוך את מעון ראש הממשלה לאחוזת דאונטון, אבל הוא הפך לקן הקוקיה

    לכתבה המלאה
    מתעמרת? שרה נתניהו (צילום: צילום מסך, רשת 13)

    היא אישה מתוקה נורא. נמוכה ממני בחצי ראש לפחות, רזה, פעלתנית ותמיד מחייכת. כשהיא מגיעה בבקרים שבהם אנחנו עדיין בבית היא מנסה לקשור שיחה עם הילדים שלי, שמסתתרים מאחורי הרגל שלי ועונים במילים קצרות ושקטות, אם בכלל. הם נבוכים מהסיטואציה, ולא עונים בשטף ובנימוס כמו שהם יכולים וכמו שהייתי רוצה. אבל אני לא יכולה להאשים אותם - גם כי הם ילדים קטנים וכך הם מגיבים כמעט תמיד כשמבוגר שאינו בן משפחה קרוב מנסה לשוחח איתם, אבל בעיקר כי גם לי לא לגמרי נוח בסיטואציה הזאת ואולי ההתנהגות שלהם בעצם מהדהדת את המבוכה שלי.

    בכנות ולא בלי בושה (שוב) אני נאלצת להודות שלפעמים אני מנסה להימנע מהמפגש הזה באופן יזום. מזרזת את הילדים ש"חייבים לצאת כי כבר מאוחר ואני צריכה להגיע לעבודה". משהו במפגש הזה עם האישה שמנקה לי את הבית מביך אותי מאוד. היא בדיוק בגיל של אמא שלי, שגם את הבית שלה היא מנקה. אישה שמניין שנותיה עבר את השישים מזיזה את הרהיטים בדירה שלי, מגלגלת שטיחים, מטפסת אל המדף העליון בספרייה, מתכופפת לחלץ את הצעצועים שנשלחו לגלות בת שבועיים מתחת לספה בסלון. ואחר כך, שואבת, מטאטאת, מאבקת, מנגבת, מרססת, מבריקה, מקרצפת, מציפה, גורפת את המים במגב ומייבשת. ואז מרוקנת את הפח, יוצאת ונועלת אחריה את הדלת.

    עוד בוואלה!

    "עמוק באדמה" בת 20: הסדרה שחתרה אל האור מבעד לאפלה

    לכתבה המלאה
    לא נוח לי בסיטואציה. אילוסטרציה של עוזרת בית (צילום: ShutterStock)

    אני מכירה אותה שנים, מאז הייתי נערה. וכשעזבתי את ת"א לטובת דירה של גדולים ומיושבים בדעתם בפרברים, היה לי מזל והיא מצאה יום גם עבורי. היא קנתה לי מתנה בכל אחת משלוש הפעמים שילדתי. הייתי אצלה בבית בהפרשת חלה. הדפדפן שלי במחשב יודע להשלים לבד את שנת הלידה ואת מספר תעודת הזהות שלה באתר של ביטוח לאומי.

    כבר 7 שנים היא מגיעה אלינו הביתה ביום ראשון פעם בשבועיים, ואני הכי אוהבת לחזור אליו בימים האלה. לפעמים אני מתאמצת להגיע מוקדם יותר ולבלות בו איזו שעה קלה וממש ליהנות מבוהק הניקיון שלו. אחרי שאביא את הילדים מהמסגרות זה עניין של שעות (דקות, לעתים) עד שהקסם הזה יתפוגג. היא מאוד טובה בעבודה שלה. הייתי הורגת בשביל שתגיע אלי בכל שבוע ולא פעם בשבועיים, אבל אין לה ימים. ככה זה כשאת מעולה בעבודה שלך.

    אני מעסיקה אותה כחוק ומשלמת לה בזמן ואני לא צריכה להתאמץ כדי להיות חביבה אליה כי אני באמת ובתמים רוחשת לה חיבה. ועדיין אני לא מצליחה להתגבר על זה שנורא נורא נורא לא נעים לי שהיא מנקה את הבית שלי (וגם: למה זה תמיד מרגיש כאילו שזה "במקומי". כאילו שהיא עושה את מה שהיה אמור להיות "התפקיד שלי", למרות שברור לי שזה לא בהכרח "שלי". מה, כשאני מזמינה פיצה לארוחת ערב אני מרגישה רגשות אשמה על זה שמישהו אחר מזין את ילדיי במקומי? לא. אני מרגישה אשמה על זה ששוב תקעתי פחמימות ריקות, למרות שבעיקרון אני מנסה לשמור, כמו כל בנאדם נורמלי). ואף על פי כן אני לא מצליחה להרגיש עם זה בנוח.

    אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. יש לא מעט אנשים ונשים שחווים אי נעימות דומה לנוכח העובדה שהם מעסיקים אנשים ונשים בניקיון או בעבודות בית. למרות שעל פניו אין לזה סיבה הגיונית, ולרוב מדובר באנשים שמתפרנסים בכבוד בעבודה לגיטימית, יש משהו בפוזיציה הזאת שמרגיש יותר מדי מעולמות ה"אדונים ומשרתים". שלא לדבר על הניתוק שכולנו חייבים לעשות מול האנשים שמנקים את האסלות שלנו, שמסתובבים בחופשיות בכל פינה בבית שלנו ויודעים בדיוק לאילו פינות אנחנו לא מגיעים, מי מאיתנו הרימו ידיים וכבר לא טורחים לנקות את פירורי הקוסקוס מתחת לשולחן, באיזו תדירות אנחנו מחליפים מצעים ומגבות (נמוכה הרבה יותר מדי) ושיש להם גישה בלתי אמצעית לפח בשירותים (שהוא חד משמעית ובפער הפח עם התכולה הכי מביכה בכל בית).

    איזה כיף לשבת בסלון נקי (צילום: ShutterStock)

    את הניתוק ההכרחי הזה קשה יותר להחזיק כשעומדים מול הבנאדם הזה, ומסתכלים לו בעיניים ועושים סמול טוק יומיומי, בזמן שברווח הפיזי הלא גדול ביניכם ניצב דלי מלא במטליות ובקבוק אקונומיקה. יותר קל לי לצאת מהבית רבע שעה יותר מוקדם ולא לעמוד מולה ולנסות לחפש בעיניים שלה תשובה לשאלה: מה היא באמת חושבת עלי?

    אז לפעמים אני נמנעת מהמעמד הזה בכוונת מכוון ומנסה לחסוך לי את המבוכה הזאת, שהיא שלי לגמרי וכנראה לא שלה בכלל. ואחר הצהריים כשאני חוזרת אל הבית אני עומדת בפתח ומביטה על כל הדברים שנראים יותר טוב אחרי שהיא באה, ושואפת את הריח הנקי-נקי, וחולצת נעליים ומתהלכת ברגליים יחפות על מרצפות קרירות, חלקות ובוהקות שאין נעים ממגען (במיוחד בקיץ). והכל כל כך צח ונקי וממורק. חוץ מהמצפון שלי. למה זה?

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully