בעולם הציני בו אנחנו חיים, יש עדיין שלושה דברים שראוי להזיל עליהם דמעה - ניצחונות הירואיים של קבוצת הספורט האהובה עליך, הסוף של "צעצוע של סיפור 3" וכל דבר שקשור לכלבים. אמש, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי את עצמי בוכה מול מהדורת החדשות של ערוץ 12. בוכה.
המצלמה חזרה בסוף הכתבה ליונית לוי, ואני מצאתי דמעות מלוחות שנוזלות מהעיניים בואכה הלחי ונוחתות על הרצפה בספלאש הוליוודי גדול. מעולם לא דמעתי מול מהדורת חדשות, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר. לא במפתיע, זו הייתה כתבה של ציון נאנוס. עוד פחות במפתיע, הכתבה עסקה בכלב. אולי גם יונית בכתה. לכל הפחות זיהיתי אצלה איזה ניצוץ של אנושיות חייתית. מה רבו מעשיך נאנוס.
נאנוס, חובב קולנוע כמעט כמו שהוא אוהב חיות מחמד, יצר כתבת מגזין שהיא סרט דוקומנטרי קצר לכל דבר. האקספוזיציה חשפה סיפור עצוב על הטראומה השקטה והמבוישת של קיבוצניק בשם אברהם, שסובל כמעט 50 שנה מהלם קרב בעקבות לחימתו בגזרת הצפון במלחמת יום כיפור. במשך עשרות שנים הוא הפך לצל של אדם, לא השתתף באירועים, מיעט לפגוש אנשים ובכלל, כמעט שלא יצא מביתו. זה בסך הכל עוד סיפור על ישראלי שהקריב את עצמו למען המדינה, ולאחר מכן הוזנח על ידי המערכת, ונשכח על ידי כולנו. הסיפור של אברהם הפך לאקטואלי כל כך לאחר שאיציק סעידיאן הצית את עצמו והעלה את נושא הלומי הקרב - ואת ההזנחה השיטתית שלהם - לכותרות.
אלא שלעומת כל כך הרבה כתבות מהז'אנר של "צפו בעוולה ענקית שהמדינה מתעלמת ממנה" שנגמרות בפרצוף עצוב של יונית ומעבר לפרסומות, לכתבה של נאנוס היה סוף טוב יותר משל כל סרט הוליוודי. לסוף הטוב הזה היה שם מלא תקווה - הופי. כמה הולם.
הופי הוא גולדן רטריוור שמתפקד ככלב השירות האישי של אברהם. בכל פעם שאברהם חווה התקף חרדה, הופי שם כדי להוציא אותו מתוך הכניעה לטראומה, ולהחזיר אותו למציאות. בזכות הופי, אברהם מצליח לנהל חיים מתפקדים. הופי החזיר את אברהם לחיים. אחרי עשרות שנים הוא יכול לצאת מהבית, ואפילו להגיע לטקס צבאי של הנכד.
זו הייתה הפעם הראשונה בחייו של החייל הצעיר, בן 23, שסבא שלו נתן לו חיבוק ונשיקה. והכל בזכות הופי. בקטע הזה, הטור דה פורס של היצירה הקצרה של נאנוס, גם האדם הסביר, או אפילו מבקר תרבות ציני, לא יכול היה שלא להזיל דמעה או שתיים. או מאה.
90 אלף שקל עולה לפי הכתבה לאלף כלב לתפקידי שירות נפשיים. זה מחיר פעוט שהמדינה צריכה לשלם כדי לשקם את הלוחמים שמסרו את גופם ונפשם למענה. רגע לפני הקטע בכתבה בו הצופה הסביר אמור להתעצבן על המדינה ששוב מפקירה את הפצועים בשטח, אנחנו מגלים שהמדינה אכן החליטה להשתתף בהוצאות ולדאוג להלומי קרב כלבי שירות.
הכתבה של נאנוס מהווה גם תזכורת לכך שלא צריך כלב מאולף ב-90 אלף שקל כדי להכניס הביתה טיפת תקווה. מכלאות הכלבים מלאות בכלבים נטושים שרק מחכים לתרום את כל הוויתם עבור כל אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין. זו הקלישאה הכי נכונה שיש - כלב הוא ידידו הטוב של האדם.
לא צריך לאלף כלב לנאמנות, זה בטבע שלהם. כלבים מפסלים את חייהם סביב הנאמנות הזאת. כלב, כשמו כן הוא, כולו לב. כלבים מזהים אצלנו את החולשות, את הפחדים, את המחלות. הם מצמידים את ראשם אל הלהבה הדועכת בתוכנו, יכריחו אותנו לקום ויאלצו אותנו להתמודד עם המציאות. יש לכלבים דרך "להכריח" אותנו ללטף אותם. כל בעל כלב מכיר את זה. אין להם מילים, אז הם משתמשים בגוף שלהם. זה לא בגלל שמגע היד שלנו כל כך נעים להם, כמו שהם מבינים שזו הדרך שלהם להניע אותנו. להחיות אותנו. אין אף תרופה שעושה את זה, אין אף בנאדם שאפשר לסמוך עליו שיעשה את זה באופן קבוע כמו כלב, אפילו לא תמורת תשלום.
בחג שבועות האחרון בחרנו כאן במדור את חמשת הדברים שעולם התרבות צריך לתקן. הדבר הראשון שהסכימו עליו כל חברי הצוות היה שצריך לקצר את מהדורות החדשות, שהפכו למפלצות תוכן שיווקי של שעה וחצי, עם פילרים סתמיים שמקדמים תכניות בערוץ, שת"פים מסחריים שמסריחים לקילומטרים והרבה כתבות מגזין שמקומן בערוצי לייפסטייל ולא במהדורות חדשות מכובדות. הכתבה של נאנוס היא תזכורת שאפשר גם אחרת. אפשר לקחת נושא חדשותי חשוב, לעטוף אותו בסיפור אישי מרגש ולהציג אותו בצורה שמכבדת את הצופים.
נותרה תקווה קטנה ש"ממשלת השינוי" שאמורה לקום כאן בימים הקרובים תביא לכל הפחות לשינוי בתקשורת, שהפכה לנציגה מתלהמת של שלטון ברברי וחסר מוסר. מהדורות החדשות, שהתרגלו להשקיע את החלק המרכזי שלהן בספינים פוליטיים שמתולדקים על ידי טאלנטים חובבי דרמות, יוכלו להפנות את הזרקור לסיפורים החשובים באמת במקום לעוד סערה פוליטית עם תוקף של חלב חצי אחוז. במקום לתת לפוליטיקאים לשתות את פתיחת המהדורה עם "הצהרות מיוחדות", אולי נוכל לעשות עיתונות טובה. הלוואי שהכתבה של נאנוס היא הסנונית שמבשרת את בוא האביב, או לפחות הרטריוור שמבשר שהשליח של הוולט עולה במדרגות.
